|
|
עמוד:10
בטוחה שאני באמת זוכרת אותו , אלא שהורי דיברו בו רבות בכל מיני הזדמנויות . לדבריהם , הוא עשה לי " צרות " : הוא לא תמיד הקשיב , לא תמיד ביצע את המשימות שהטלתי על התלמידים , והוא היה מנסה להרגיז אותי בשטויות שלו . כשפקעה סבלנותי , הייתי מעמידה אותו ברוב סמכות בפינה , והוא היה מקבל על עצמו את הדין ברצינות גמורה . כך מספרים . אמי מספרת כי סידני חשש מאוד שמא ארחיק אותו מהכיתה שלי , דבר שעבורו היה הפסד גדול . הישג משמעותי למדי למורה בת חמש שנים בלבד . אל אותה אהבה טבעית וראשונית הצטרף גורם נוסף שהוביל אותי להתמקצע בהוראה לילדים עם לקויות למידה . בהיותי בת כמעט שנתיים הצטרפה לעולמי אחותי מיכל , שאובחנה בילדותה כילדה עם לקויות למידה , מושג שרק נבט בראשית שנות השישים . הורי המסורים חיפשו עבורה מענה והפכו כל אבן כדי לסייע לה לממש את יכולותיה על הצד הטוב ביותר . הם היוו עבורי דוגמה להכלה ולקבלה תוך כדי עשייה ללא לאות . כך יצא ש " התמחיתי " בתחום זה עוד משחר ילדותי , אולי בעל כורחי . בהיותי קטנטנה נחשפתי למושגים כמו דיסלקציה , דיסגרפיה , דיסקלקוליה , קשיי שפה ומוטוריקה והכרתי את כל סוגי המטפלים , כגון מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת . בחוכמתם הרבה הפכו אותי הורי לחלק מהמערך המסייע והתומך באחותי , והיה זה אך טבעי שלימים אבחר בחינוך המיוחד כתחום ההתמחות שלי . במשך יותר משלושה עשורים עסקתי במלאכת ההוראה כשבמרכזה אותה אוכלוסייה מתקשה . פגשתי ילדים מיוחדים שנגעו בי ותרמו רבות לחיי . בתחילת דרכי הוצאתי את אותם הילדים מכיתות הא ֵם שלהם והשתדלתי לתת מענה אישי לקשייהם , ובהמשך בחרתי ללמד כמורה רגילה תוך מתן מענה מתאים לשונות של כלל התלמידים
|
|