|
|
עמוד:11
שמואל _אטינגר שנאת - ישראל ברציפותה ההיסטורית אין ספק שאחרי מלחמת העולם השניה ולאחר השואה הנוראה של העם היהודי החלו להתפתח גישות חדשות לתופעה המכונה בשם אנטישמיות . נוכח נסיונה של גרמניה הנציונל סוציאליסטית להגשים תיאוריה אבסטרקטית של ' מלחמה ביהדות ' ' במציאות פוליטית וחברתית של ימי המלחמה על דרך השמדה של מיליונים ללא אבחנה ובניגוד לצרכים מדיניים , ואף צבאיים ריאליים , זועזעו יסודות תודעת עולמם של יהודים ושל לא יהודים רבים . ניסיון היסטורי זה שימש , ללא ספק , נקודת מיפנה בדיון מחודש באנטישמיות , בשורשיה ובגילוייה , ובבעיית רציפותה לאורך הדורות . למרות עוצמת הפגיעות ביהודים לפני מלחמת העולם השניה , עדיין התייחסו אז לאנטישמיות כאל תופעה שולית או משנית , אמצעי תעמולתי בעיקרו , ופרט לחוגים ציוניים לא הוקדשה לה תשומת לב מרובה , ודאי לא בקרב חוקרים והוגי דעות . גם הנסיונות להסביר את האנטישמיות , שנעשו לפני השואה , עסקו רובם בגילוייה הבודדים ודנו לרוב בסיטואציות היסטוריות מיוחדות ( רדיפות מצד השלטון או התפרצויות של פרעות ) , כשהדגש מושם על בחינת מצבם של יהודים בתקופה כל שהיא , על ניתוח התנאים המדיניים או הכלכליים חברתיים _pxi מסויימת וכד ' . תחת רושם השואה נתרבו הנסיונות של פסיכולוגים , סוציולוגים והיסטוריונים לראת את שנאת ישראל כתופעה בעלת משמעות כוללת , ואצל אחדים מן החוקרים אף כבעלת משמעות אוניברסלית . ומכאן אך צעד אחד לבעיה מרכזית — ושמא אף מכרעת להבנת מהותה של האנטישמיות — בעיית רציפותה ההיסטורית . האם שנאת היהודים והיהדות ודחייתם , זו המכונה החל מן הרבע האחרון של המאה הי " ט משם אנטישמיות , היא תופעה אחת בכל הדורות , על כל גילוייה , או שמא היא כינוי משותף לכלל התופעות החברתיות , המדיניות והפסיכולוגיות , שתועמלנים מצד אחד וחוקרים מצד אחר מצאו להן כותרת משותפת , שנקלטה באוזנם של הקוראים , מתוך נוחות טרמינולוגית או אידיאולוגית ? לשם בחינה ראויה של בעיה זו , חשוב לציין שמוצא הדיון מיד עם סיום מלחמת העולם השניה , כשנתגלו ממדי השואה , היה בעיקרו אמוציונלי ונבע מן הצורך
|
|