אנחנו והיהודים

עמוד:14

בין זיכרון להיסטוריה כמו בילדותי בבית הספר , גם בהיותי סטודנט להיסטוריה נחשפתי בעיקר לסיפור הציוני . אולי משום שלמדתי להיות שורד , לא הצלבתי את הידע האישי עם הידע ההיסטורי . בשנות השבעים של המאה הקודמת , גם בשיעורים שעסקו בפלסטינים לגילי והתעניינו בלימודיי . הנשים הנחמדות ביותר בעיניי היו אלה ששאלו אם אני צמא , והציעו כוס מים או מיץ . מחווה אנושית פשוטה זו זיכתה אותן אצלי בתואר נשים רחבות לב ואימהות רחמניות . כך למדתי שיש יהודים " טובים " שאינם שונאי ערבים . המפגש עם נשים יהודיות היה קל יותר מן המפגש עם גברים יהודים . הסיפורים על חיילים שהוציאו להורג אנשים בכפרנו ובכפרים אחרים בגליל גרמו לדמי לקפוא מפחד כשנתקלתי פעם בשני צעירים חסונים במדים . " ידידת המשפחה " בקריית מוצקין הייתה גברת מילר - כך קרא לה אבי , אשר לימד אותי כיצד לנהוג באנשים ואיך למכור תאנים . את שמה הפרטי לא ידעתי . גברת מילר לא דיברה הרבה , אך נהגה בי כסבתא נחמדה . שלא כמו סבתא זהרה התמירה והחסונה , גברת מילר הייתה קטנת קומה וצנומה . לאחר שירדתי מהאוטובוס ליד ביתה , הייתי מניח את סל התאנים הגדול בכניסה שבקומת הקרקע , שותה כוס מים קרים ויוצא לדרכי . בימי הממשל הצבאי נהגו השוטרים הצבאיים להחרים את מרכולתם של המוכרים הערבים , וכדי לסייע לנו היא אחסנה לא פעם את התאנים בביתה . תושבים רבים בכפרי הגליל חוו מעשי הרג וגירוש , אך הצליחו להישאר בבתיהם או לשוב אליהם בתוך זמן לא רב . ואולם לא כל מאות המגורשים ממג ' ד אל - כרום שבו אל הכפר כמונו . רבים מהם , כמו דודי עלי ומשפחתו , נשארו במחנות פליטים כל חייהם . פעמים רבות תהיתי כיצד היו נראים חיי משפחתנו אילולא עשה אבי את המעשה האמיץ של השיבה לכפר . למרות הקשיים וחיי הדלות באותן שנים , היה לי ברור שמזלנו שפר עלינו , ושאבי חסך מאתנו את עליבותם של חיי הפליטות . במג ' ד אל - כרום חיו פליטים מן הכפרים שעב ובירווה ומכפרים אחרים . חלקם היו שכנינו , וכמה מילדיהם למדו בכיתתי . ראיתי במו עיניי את העוני והשפלות שבהם חיו אנשים אלה , שלא היו להם אדמות ולא בתים משלהם . שניים מבני כיתתי , פליטי בירווה , עבדו בחודשי הקיץ באדמות כפרם , שהפך להיות יישוב של יהודים יוצאי תימן ( מושב אחיהוד ) . פעם או פעמיים התלוויתי אליהם , לפני תחילת עונת התאנים , לעבודה אצל " התימנים " שהתיישבו על אדמות הכפר . ראיתי את הניצול של ילדי הפליטים , כיצד עבדו שעות ארוכות וקשות ובסופן קיבלו שכר זעום , שסוכם עליו בשעות הבוקר . לעומת שני חבריי , אשר חזרו לעבוד כשכירי יום באדמות הכפר שנעקרו ממנו , אני עסקתי בחופשותיי בקטיפת תאנים מהכרם שלנו ובמכירתן ליהודים .

מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר