|
|
עמוד:12
מביתם גם ילדיה . הוריי , דודי עלי ואחדות מדודותיי הפכו לפליטים בלבנון . לאחר המלחמה נותרה סבתא זהרה בגפה עם בתה , גרושה צעירה שטרם מלאו לה עשרים . לנשים היה קל יותר לעומת הגברים למצוא תעסוקה בעיר היהודית הקרובה ולפרנס את ילדיהן . סבתא לקחה אפוא את גורלה בידיה והחלה לשמש עוזרת בית בחיפה . כיוון שהיא לא רצתה להשאיר את בתה הצעירה לבדה , היא לקחה גם אותה לעבודה . הן עזרו זו לזו . בעונת המסיק הן דאגו לאגור שמן וזיתים , ומכרו מהם לפרנסתן . אבי , שהיה פליט במשך שנתיים , היה " מסתנן " אחת לכמה חודשים כדי לראותן . כשבא לבקר את אמו היה מצטייד במעט כסף שהצליחה לחסוך עבורו ועבור אחיו עלי , שגם הוא חי עם משפחתו במחנה הפליטים עין אל - חילווה . כך שימשה סבתא זהרה עוגן אנושי וכלכלי לשני בניה בכל אותה התקופה . גיחותיו של אבי אל הכפר בשנים 1951 - 1949 סייעו לו בסופו של דבר לקבל את ההחלטה לשוב הביתה , בקיץ . 1951 בכרוניקות של מלחמות נזכרים בעיקר הגברים ההרוגים והפצועים . הנשים , בנות הזוג והאימהות שנאלצות לחיות עם האובדן ולבנות מחדש את חייהן ואת חיי משפחתן , נשארות בצל . בחלקה של סבתא נפלו ייסורים רבים במסגרת האסון הלאומי של הפלסטינים . כמו המבוגרים שסביבי , הערצתי אותה על כוח הסבל הרב שלה , סבל שכמעט לא בוטא במילים . סבתא זהרה היא ללא ספק דוגמה מובהקת לאישה שעולמה חרב עליה , אך היא הצליחה לקום מבין ההריסות ולהשתקם . גם מדודותיי ומאמי שמעתי בילדותי סיפורים רבים על תלאות המלחמה , ועל הפליטים שמצאו מחסה בכפרנו ומחוצה לו מאז הנכבה . כולן הסכימו שזהרה אל - ג 'אעונייה הייתה מופת לאיפוק , לסבלנות , ובעיקר ליכולת הישרדות . סבתי הייתה עד סוף ימיה אישה עצובה אך גאה ואצילה . היא נפטרה בשנת , 1968 ושנים לאחר מותה הצטערתי מאוד על שלא שוחחתי אתה יותר . ידעתי שאבי - אשר פקח את עיניי בפעם הראשונה בכל הנוגע לאירועי מלחמת 1948 בכפרנו וחשף לפניי פרק חשוב בתולדות משפחתנו - לא יספיק לקרוא את מחקרי המתוכנן בנושא . שנים אחדות לפני פרסום מאמרי בהארץ הוא חלה בסרטן הלבלב , וימיו היו ספורים . אבי נפטר בראשית יוני . 1986 אמי , תיבדל לחיים ארוכים , הפכה מאז למקור המידע העיקרי על חיי המשפחה בגלות לבנון ולאחר שובנו לכפר בשנת . 1951 בכל השנים שבהן שקדתי על המחקר ועל כתיבת הספר , כמעט לא היה ביקור אצלה שלא כלל שיחה על אותה התקופה . נוכחתי שהנבירה בזיכרונות מאותן שנים מעודדת את רוחה , גם משום שהדבר מעורר את התעניינותם של נכדיה בימי צעירותה , הכוללים " הרפתקאות " נשכחות . אני תקווה שהיא תזכה לראות את הספר בימי חייה . . 7 להרחבה ראו מנאע , " חכאיית זהרה " ; . Manna , “ Zahra "
|
|