|
|
עמוד:
יהודי מצרים במלחמת ששת הימים פרק עלום עם פרוץ מלחמת ששת הימים ובמהלכה נעצרו בקהיר ובאלכסנדריה 320 גברים יהודים ללא כל הליך משפטי ועל לא עוול בכפם - רק בשל היותם יהודים . השלטונות המצריים אפילו לא טרחו להאשים אותם בריגול או בסיוע לאויב . רוב העצירים ישבו בבתי המעצר בין שנתיים לשלוש שנים , בתנאים פיזיים קשים ביותר . הם נזנחו על ידי ממשלת ישראל ושוחררו לבסוף רק בסיוע מדינות זרות ד " ר רות קמחי | היסטוריונית וגמלאית המוסד . מחברת הספר ציונות בצל הפירמידות , עם עובד , . 2009 בבוקר ה - 5 ביוני 1967 נכנסו שני אנשי ביטחון לביתו של עובדיה ירושלמי בקהיר ודרשו ממנו להצטרף אליהם לתחנת המשטרה כדי לבדוק דבר - מה . אמו נתנה לו בגדים וכסף , אך הם ציינו שאין צורך בכך כי זה עניין של חמש דקות בלבד . ירושלמי , סטודנט לכלכלה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר , שוחרר רק לאחר כשנתיים , במהלכן הוחזק בבתי מעצר ואשר היו חמש הדקות הארוכות בחייו . זה השם שבחר לתת לספרו , המבוסס בעיקר על מקורות ארכיוניים , ובו מחקר מעמיק על קורותיה של הקהילה היהודית במצרים במהלך מלחמת ששת הימים ובעקבותיה . לדבריו : " רציתי להבין מה קרה בימים ההם מחוץ לכותלי בתי המעצר ובתי הכלא בהם נמקנו [ ... ] מה ידע העולם על הקורה עימנו , איזה ממשלות זרות התגייסו במטרה לנסות ולסייע , ומה עשו עבורנו [ . " [ ... ביום פרוץ המלחמה ובמהלכה , נעצרו בקהיר ובאלכסנדריה 320 גברים יהודיים . נעצרו בני 16 ומעלה וגם קשישים ; מעוטי יכולת ועשירים ; עובדים ומובטלים , סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים ; נערים בתיכון , חולים , חולי נפש ואפילו חרש - אילם . נעצרו גם יהודים שהתאסלמו או התנצרו שנים לפני המלחמה . הם נעצרו ללא כל הליך משפטי ועל לא עוול בכפם - רק בשל היותם יהודים . השלטונות המצריים אפילו לא טרחו להאשים אותם בריגול או בסיוע לאויב . העצירים הושלכו לבית המעצר אבו זעבל ושוכנו בתנאים פיזיים קשים ביותר . באולמות השינה בהם התגוררו היו שלושה חלונות קטנים מסורגים , שבשל גובהם הייתה הגישה אליהם בלתי אפשרית , ודלת ברזל מסורגת הפרידה את האולם מן הפרוזדור שהקיף את הקומה . בכל אולם נכלאו 75 - 70 יהודים שהשתמשו בשלושה ברזים , מקלחת אחת ושני בתי שימוש ללא אסלה . לכל עציר היה שטח מחיה שרוחבו לא עלה על חצי מטר ואורכו מטר וחצי . ( ראו איור ) . הקצינים נהגו להיכנס לאולמות השינה ולהכות את העצירים מכות רצח בחגורות , באלות ובמוטות ברזל , ללא כל סיבה . הם גם אילצו אותם לצאת מהאולם בריצה תוך שהם מצליפים בהם בשוטים או במקלות . ירושלמי עצמו זכה לטיפול " מיוחד " - לאחר שנודע לקציני בית -המעצר שהוא סטודנט באוניברסיטה האמריקאית בקהיר הם האשימו אותו בכך שהינו סוכן אמריקאי והוא ספג עינויים , מכות והשפלות . על המשפחות נאסר לבקר את העצירים והן לא ידעו מה עלה בגורלם . רק בסוף יולי 1967 החלו העצירים לקבל באמצעות " הצלב האדום " מכתבים מבני המשפחה . בשבועות הראשונים לא סופקו לעצירים נייר טואלט או סבון , ורק באוגוסט 1967 הסדיר " הצלב האדום " משלוח חבילות מטעם המשפחות ובהן תרופות , מזון , שני זוגות לבנים , מגבת אחת , זוג נעלי בית , שני סבונים לכביסה , סבון אחד לרחצה וכסף לקניות בקנטינה . ב - 23 בדצמבר , 1967 הועברו העצירים היהודים מבית המעצר אבו זעבל לבית המעצר טורה , השוכן 30 ק " מ מדרום לקהיר . גם כאן ישנו העצירים על הרצפה , באולמות שינה , אך מפקד בית המעצר גילה יחס אנושי יותר מזה שהיה נהוג באבו זעבל . גם בטורה , לא אפשרו שלטונות מצרים ל "צלב האדום " לבקר את העצירים אך , לראשונה , הורשו בני המשפחה לבקרם אולם שינה באבו זעבל . איור ר ' נדלר
|
|