|
|
עמוד:12
מתוך שמירה על דו קיום עם הרוב הישראלי . זרם זה רואה עצמו לא ציוני — אנחנו בגלות בארץ הקודש — ועיקר מעייניו נתונים להתבצרות תרבותית חינוכית סביב מוסדות החינוך והדת . זה הקו של אגודת ישראל והתוו אותו המנהיגים העיקריים של המחנה החרדי , בראשם החזון איש , הרב מבריסק והרב שך . השער השלישי עוסק במחנה הציוני דתי . מחנה זה , שבשנות קום המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה היה רק שחקן משנה בציבוריות הישראלית , נעשה אחד השחקנים הראשיים בדרמה הישראלית של הדור האחרון . היום משקלו היחסי בקביעת סדר היום הלאומי , הן במישור הרעיוני והן במישור המעשי , עולה בהרבה על חלקו היחסי באוכלוסייה . פעם אחר פעם ניצבת הציונות הדתית בלב המחלוקת הישראלית ככוח מניע למחשבה ולפעולה ; כף בוחשת המערבלת את השיח הפנים ישראלי . הציונות הדתית מזדהה עם המדינה , אבל מתקשה לקבל את התנהלותה כמדינה שאיננה דתית בהגדרתה ובדרך התנהגותה . ניכרות בה שלוש הצעות להסדרת היחסים בין דת למדינה : דגם ההפרדה ( המנתק בין הזהות הציונית ובין הזהות הדתית ); דגם הטוטליות ( המבקש לשנות את אופייה החילוני של המדינה ולהמירו במדינה דתית ); והדגם השכיח ביותר — דגם ההשלמה ( המקבל את המדינה מלכתחילה או בדיעבד , אבל רוצה לתקן אותה ולהקל על החיכוכים בינה ובין הדת ) . תמורות שחלו במחנה הציוני דתי בדור האחרון — הגברת היסוד הדתי , נטיות משיחיות והדגשת קדושתה של ארץ ישראל — הביאו לידי שינוי ניכר ביחסה של הציונות הדתית למדינה ; שינוי שתוצאותיו עשויות להיות מרחיקות לכת . התסיסה הרעיונית של הקבוצה לנוכח אתגרי התקופה מתוארת בשער השלישי בהרחבה . השער הרביעי מנתח את הגותם של אנשי רוח מהמחנה החילוני בדבר יהדותה של המדינה . עם מחנה זה נמנים מי שהניחו את היסודות לקוממיות המדינית של העם היהודי ומי שמנהיגים את המדינה גם היום . בשער זה יוצרות הדיון מתהפכות : אנשי הציונות הדתית והחרדים סבורים שהם " יודעים " יהדות מהי , והתחבטויותיהם נסבות על מקומה של המדינה ומוסדותיה לנוכח הייחוד היהודי , הברור מאליו . לעומת זאת אנשי רוח חילונים מקבלים את המדינה המודרנית כנתון יסוד — סמכותה וחשיבותה הן נמל המוצא שממנו הדיון מפליג , אלא שהם מוטרדים מהשאלה מהי היהדות ( מסורת דתית או תרבות לאומית ) ומה השלכותיה על הארגון המדיני . השאלות העיקריות נוגעות הן למקומה של
|
|