|
|
עמוד:7
מבוא כוריאוגרפיה חברתית והרצף האסתטי פרידריך שילר , שתרם כנראה יותר מכל אדם אחר במאה התשע – עשרה להתקבלותה ולהפצתה של האסתטיקה האידיאליסטית של ההומניזם הבורגני , גער ב – 1796 במחבר שהתמהמה בהגשת מסה על מחול לגיליון הקרוב של השנתון , Musenalmanach שהוא איננו מנצל את " העניין המחודש שהתעורר באמנות הזאת . ” והנה , כבר בפתח המאה העשרים היה יכול הבלוק אליס – מהסנגורים הבולטים של אמנות המחול – לצטט , כדוגמה להשקפה הרווחת , אחד מבני זמנו שאמר ב – 1906 כי " הבלט הוא עתה נחלת העבר , ולאור התמורות המודרניות בהלכי הרוח קשה לשער שעוד תהיה לו תקומה ” . הקו שאפשר למתוח בין שתי ההבחנות האסתטיות האלה משרטט יפה את גבולות המגרש של הטיעונים המרכזיים בספר הזה . היסטוריון של המחול היה אולי מנסה להראות " מה השתבש ” במחול הבמה בתקופה שבין שתי ההערכות האלה , וכמובן גם להסביר איך קרה שזמן קצר אחר כך טפחה ההיסטוריה על פניו של אליס , שהיה בעצמו חובב מחול גדול ופעל רבות לקידומו . אף על פי כן , הספר שלפניכם – למרות השאיפה להציג מודלים פרשניים שיהיו רלוונטיים לא רק לאנשי התיאוריה הביקורתית , אלא גם להיסטוריונים של המחול – אינו מחקר ב " תולדות המחול” במובן הזה . גם כשהדיון בכוריאוגרפיה חברתית יתרכז במחול במובן הצר של המחול לבמה , לא תהיה המטרה להציג היסטוריה אימננטית של המחול , כלומר היסטוריה שמתחקה אחר הופעתן של צורות מסוימות ושל קודים מסוימים בהתאם להיגיון פנימי כלשהו . בה במידה , אין כאן כוונה להציב את המחול בהקשר היסטורי – חברתי רחב . לטענות ההיסטוריות שאעלה בעמודים הבאים
|
|