|
|
עמוד:
אלא שחודש לאחר מכן , בדיון על הערכה שהכין אלוף הראבן במכון שילוח ושעסקה בסימנים מעידים לשלום , נשאלה השאלה : האם אין אמ " ן נעול על קונספציה מסוכנת , שלפיה העולם הערבי והלכי הרוח אינם אלא מס שפתיים שנועדו לקנות את לב המערב ? התשובה שהתקבלה : " כולנו יודעים שהערבים אינם מתכוונים לעשות שלום עם ישראל " . לפיכך , ברור כי ההערות על טיבן החיובי של קונספציות ועל פתיחות מחשבתית לא יושמו . למעשה , קובעו המסר הסמוי והאמונה כי בל לעסוק בסימנים המעידים לשלום , אלא בסימנים המוכיחים שאין סיכוי לו . על כך אמר הראבן : " המשתתפים התחרו ביניהם בהבאת הוכחות שאפשרות לשלום איננה מציאותית " . חברי הכנסת דחו את ההערכה על האפשרות לשלום עם מדינות ערב , בדגש על מצרים , והפגינו גישה צינית . אורון אמר כי ההערכה של המוסד הייתה כה זרה לתפיסות שרווחו בישראל , עד כי חברי הוועדה אמרו לאחר ביקורו של סאדאת בארץ כי " סברו אז ש ( אורון ) ירד מן הפסים" חקר סימנים מעידים לשלום באמ " ן ובמוסד פן שני של הקשיים המודיעיניים נוגע להיקף המידע . סימנים מעידים מדידים וחד - משמעיים לגבי האפשרות שבמצרים החל פרק חדש הצטברו בשטח על פני ציר של זמן . המודיעין החמיץ את הסימנים הללו , או לא נתן להם חשיבות יתרה כמעט עד הגעתו של סאדאת ארצה . במוסד קנה יצחק אורון הבנה לפני גופי מחקר מודיעיניים אחרים , שאותה ביקש לשתף עם הנהגת המדינה : חלה תפנית ברוח התקופה במדינות ערב , ראשיתה במצרים , שמובילה לנכונות להשלים עם קיומה של ישראל לטווח הארוך - ומכאן שקיים סיכוי להסדרי שלום . באחד הימים הזמין אורון את שמעון שמיר לארוחת צהריים . אורון ושמיר חלקו הסכמה שההתעלמות מן הגוונים השונים של העמדות הערביות בנוגע לסכסוך , כופה מסגרת מסוכנת על השיח האינטלקטואלי והיא מזינה את הזרם המוותר מראש על חיפוש אפשרויות להסדר שלום עם העולם הערבי . אורון היה משוכנע בקיום סימנים מעידים לשלום , כפי שהוא הבין אותם באותה העת . דעתו הייתה שנפתחה הדרך להסדר בין ישראל ומצרים . הוא טען כי במוסד משוכנעים שבמצרים חל שינוי וככל שהזמן חולף , יותר אנשים ביקורו של סאדאת בישראל . מחקר גרס כי התפתחה אצלו נכונות רצינית להשלמה
|
|