|
|
עמוד:13
נבדקו הצעות להסדר דו – לאומי ) בתוך תחומי הקו הירוק או בכל שטח פלסטין המנדטורית ) , כאנטיתזה לססמה המסורתית " שתי מדינות לשני עמים " . היוזמות הללו הונעו מן ההרגשה שבשעה שהפלסטינים בשטחים התקדמו לקראת מימוש זכות ההגדרה העצמית שלהם , במתכונת זו או אחרת , לא חלה שום התקדמות בכיוון זה מבחינת המיעוט הערבי בישראל . בד בבד נתפס אופייה הציוני של המדינה כחסם בפני זכותו של המיעוט הערבי , כמיעוט לאומי וילידי , לממש את זכותו להגדרה עצמית בארצו . כוונת המודלים הללו הייתה אפוא להביא את זכותו של המיעוט הערבי להגדרה עצמית לכדי מימוש חלקי , ואפילו מלא . למרות הליבון הרעיוני המעמיק לא התחוללה בשטח התקדמות מעשית . הדיון הפנימי ברעיון האוטונומיה המוסדית לא הניב הצעות מגובשות ומוסכמות כל צורכן בחברה הערבית , ואילו רעיונות מעשיים להעניק אוטונומיה תרבותית ) למשל , בתחום החינוך ) ממילא לא קיבלו את ברכתן של רשויות המדינה . גם רעיון " מדינת כל אזרחיה " לא התקבל בהסכמה בתוך הציבור הערבי , שכן לדעת כמה מאנשי הזרמים הפוליטיים הערביים הוא לא נתן ביטוי מספק לייחודם של האזרחים הערבים כקולקטיב לאומי . אשר לאפשרות הדו – לאומית — גם התומכים הנלהבים בה מודעים היטב לכך שהיא לא מציאותית לנוכח ההתנגדות לרעיון הדו – לאומי הן מצד הרוב היהודי במדינה הן מצד ההנהגה הפלסטינית בשטחים , ואף ספק אם היא נהנית מתמיכה מספקת בציבור הערבי הרחב עצמו . אכן , שלא כמו עמדות האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית הערבית בישראל , עמדותיו של הציבור הרחב הערבי מושפעות במידה רבה יותר מתהפוכות הזמן ומן הנסיבות הפוליטיות המשתנות . ממצאים ממגוון סקרי דעת קהל מלמדים כי רוב יציב בציבור הערבי בישראל מאמץ גישה ראלית המבטאת השלמה עם המציאות שבתוכה הוא חי . אמנם הביקורת כלפי כוונת המדינה לעגן את הגדרתה כ " מדינה יהודית " קנתה לה אחיזה בקרב חוגים נרחבים בציבור הערבי , אולם ככלל הוא משלים עם ההגדרה המקובלת של המדינה — " יהודית ודמוקרטית " . כלומר , הציבור הערבי בישראל מקבל את זכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ ומקבל את זכותה של המדינה להתקיים כמדינה עצמאית בתחומי הקו הירוק . בצד זה יש לזכור כי אנשי הזרם הערבי – ישראלי , המיוצגים במפלגות הציוניות , נמנעים מעימות עם המדינה ועם הרוב היהודי בסוגיות אידאולוגיות וכלל אינם מבקשים לשנות את אופייה של המדינה כמדינת לאום יהודית .
|
|