|
|
עמוד:10
הדיון במישור האידאולוגי עמוק יותר . הוא חוזר לנסיבות הקמתה של ישראל כמדינת לאום יהודית בשנת , 1948 לשורשי הסכסוך על הארץ בין הציונות לבין התנועה הלאומית הפלסטינית ולאירועי השנים , 1949 - 1947 שעמדו בסימן המאבק על הארץ בין שני הצדדים . מדובר בדיון בשאלות של צדק ומוסר היסטוריים שביסודו עומדת השאלה אם ניתן להצדיק את הקמתה של ישראל בשנת 1948 כמדינת לאום יהודית . השאלה מתחדדת לנוכח העמדה הרווחת בציבור הערבי שצדה האחר של הקמת " מדינה יהודית " היה " נ כּבּ ה פלסטינית " . מתוך ההשקפה הרואה בערבים הפלסטינים את תושביה המקוריים של הארץ ובמדינה היהודית , לעומת זאת , את יציר כפיה של תנועה קולוניאלית ובבניה תושבים שאינם ילידים , מתברר שהדיון האידאולוגי עוסק בשאלת יסוד נוספת : האם יש ליהודים זכות להגדרה עצמית בכברת ארץ זו , פלסטין המנדטורית , שהיא מולדתם ההיסטורית של בני הארץ המקוריים ? הדיון במישור האידאולוגי חושף אפוא תמונה רבת – פנים . למרבה הפרדוקס , תמימות הדעים המסתמנת במישור הפרגמטי סביב ההסתייגות מן ההכרה בישראל כ " מדינה יהודית " הולכת ונסדקת ככל שהדיון מוסט למישור האידאולוגי . הסיבה לכך היא שהציבור הערבי בישראל אינו עשוי מקשה פוליטית ואידאולוגית אחת . כל אחד מארבעת הזרמים העיקריים הפועלים בתוכו — הזרם הערבי – ישראלי הציוני , הזרם הערבי – יהודי הקומוניסטי , הזרם האסלאמי והזרם הלאומי — מבקש לקדם את האינטרסים של הציבור הערבי על פי תפיסת עולמו . כתוצאה מכך קווי השוני והסתירה בין הזרמים נחשפים דווקא ככל שהדיון יורד לעומקן של סוגיות ליבה אידאולוגיות אלה . מארבעת הזרמים אין ספק שהזרם הלאומי , שנציגתו בכנסת היא מפלגת בל " ד , הוא המתנגד החריף ביותר לעצם הרעיון של מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל / פלסטין המנדטורית , והוא נמצא במסלול עימות חזיתי אידאולוגי עם רעיון זה . הצעותיהם של אנשי הזרם הלאומי לכונן מסגרת מדינית דו – לאומית בארץ במקום מדינת הלאום היהודית נגזרות מהנחת היסוד שהזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים , בהיותם התושבים המקוריים של הארץ , קודמת לזכות ההגדרה העצמית של כל קבוצת לאום אחרת שאינה ילידית ואשר שוכנת באותה כברת ארץ . לכן , לטענתם , זכותם של הילידים להגדרה עצמית צריכה להתממש תחילה , כתנאי מוקדם לפיוס היסטורי בין הערבים ובין היהודים בארץ . זאת
|
|