|
|
עמוד:9
פרולוג אישי / לילי הלפרט - זמיר כתיבת הספר על שואת יהודי הונגריה בכלל ועל קסטנר בפרט היא בעבורי מעין אודיסיאה של כאב וסגירת מעגל ביוגרפי , שמשמעותן מעורבות רגשית רבה שלא פעם איימה להטיל צל כבד על הניתוח האקדמי הקר המתבקש . אני בת יחידה להורים ניצולי שואה ממוצא אוסטרו - הונגרי מצד אמי המנוחה וממוצא צ ' כי מצד אבי עליו השלום . כמו רבים ורבות מבני " הדור השני " , גדלתי בארץ במציאות שבה אין סבים וסבתות , אין קרובי משפחה , אין אלבומי תמונות . כל מה שהיה מעבר לחומת השתיקה המעיקה של הוריי הסתכם בניסיון להיאחז במציאות החדשה ובארץ החדשה , כאילו לא היה כלום לפני שבאנו לכאן , כאילו כל החיים התחילו בינואר 1960 עם עלייתנו ארצה . הוריי , עליהם השלום , היו מ " שורדי השואה " של מרכז אירופה , למודי סבל ותלאות . הם עלו ארצה למרות גילם המבוגר בתקווה שבתם היחידה , אני , תזכה לגדול כבת חורין במולדת הישנה - חדשה . הם עמלו קשה בארץ החדשה , שלא האירה פניה לעולים באותה תקופה , וניסו לתת לי את המיטב — חינוך , אוכל , בגדים ואף " תרבות " . למדתי נגינה וצרפתית , דברים שאמי עליה השלום חשבה לחשובים ביותר גם במקום שכוח אל כמו באר שבע של שנות השישים . אבי המנוח , שהיה בן שישים כשעלינו ארצה , לא מצא עבודה במקצועו כמתמטיקאי , ובמשך שנים עבד בבניין ובתדלוק בתחנת פז . הוא עשה זאת באהבה ובשמחה . בבקרים היה שב ממשמרת הלילה שלו , מלוכלך בכתמי שמן , ובגדיו וידיו מדיפים ריח של חומרי דלק . היה שורק במדרגות ונכנס הביתה במאור פנים , ובכיסו לחמניות טריות לארוחת הבוקר לאימא ולי . אני עדיין זוכרת את ריחן של הלחמניות שאיכשהו דבק בהן ריח נפט מהול בשמן מכונות ובנזין . באחד הלילות במכונית שעצרה לתדלוק ישב אדם שהיה סטודנט שלו בפראג שנים רבות קודם לכן . הפגישה ביניהם הייתה נרגשת מאוד , ואבי שחזר אותה באוזנינו אין - ספור פעמים . הסטודנט , שהתפלא מאוד לראות את המרצה הנערץ והאהוב עובד למחייתו כמתדלק , לא נח ולא שקט עד שמצא לאבי מקום עבודה במקצועו בקמ״ג בדימונה . פגישה זו , לא רק שהביאה למפנה בחיינו , אלא גם חיזקה את הדימוי העצמי המחוק של אבי , שמעולם לא התלונן ולא השמיע מילה של צער , אך כנראה שחש עצמו מושפל על שאחרי שנות עבודה רבות במחקר ובהוראה הפך לעת זקנתו למתדלק . יתרה מזאת , הוא שיער כי כאשר לא יעמדו לו כוחותיו לעבודה
|
|