|
|
עמוד:15
ג . פסיקת ההלכה בעניין כוהן היושב בעת ברכת כוהנים מקריאת דברי הפוסקים שעיצבו את ההלכה בעניין עמידת הכוהן בברכת כוהנים מתברר שיש מי שמנמקים את הדרישה ב " סיבה הראשונה " ( עמידה כשירות במקדש ) ויש מי שמנמקים ב " סיבה השנייה " ( עמידה ככבוד ) . האיסור על אדם עם מוגבלות גופנית לשאת כפיים אינו נוגע בהכרח לדבר מה מהותי בו , אלא קשור בקשר אמיץ עם המציאות החברתית שבה הוא חי . ככל שהחברה מתרגלת למציאות של אנשים עם מוגבלות פיזית כדבר שבשגרה , כך הופכת המוגבלות להיות חסרת משמעות , וממילא היא אינה מונעת מ "בעל המום " למלא את תפקידו ככל שאר אחיו הכוהנים . . 5 סיכום ביניים כפי שראינו , יש שלוש סיבות לפסול כוהן בנשיאת כפיים בישיבתו בכיסא גלגלים : o סיבה ראשונה — עבודת המקדש חייבת להיעשות בעמידה , כשירותם של הכוהנים . o סיבה שנייה — טקס מכובד של ברכה ( כברכת הר גריזים ) ראוי שיהיה בעמידה . o סיבה שלישית — כוהן בעל מום גורם להסחת הדעת אצל המתפללים ולכן נפסל מנשיאת כפיים . הסיבה הראשונה נראית כדרישה מהותית מהלכות מקדש , וממנה ההלכה יונקת את הדרישה מן הכוהן בבית הכנסת ; הסיבה השנייה קשורה יותר למעמד חברתי מכובד , וייתכן שהדרישה המהותית שבה רפויה יותר ; הסיבה השלישית משוחררת לגמרי ממהות העבודה , והיא מאפשרת לציבור לעצב את דרישות העבודה או לוותר עליהן . אלא שהתחום שעליו מדברות המשנה והגמרא כאן אינו נוגע לנושא העמידה אלא להסחת הדעת של הציבור בגלל מומים שבגוף .
|
|