|
|
עמוד:14
ברור שפסילה זו אינה מהותית , כפי שהמשנה עצמה מדגישה : " שהעם מסתכלין בו " . התלמוד ( שם ) מסייג את האיסור ומדגים כיצד חכמי ישראל בקהילותיהם הכלילו אנשים עם מוגבלות פיזית בנשיאת כפיים : אמר רב הונא : זבלגן [ מי שעיניו זולגות ודומעות ] לא ישא את כפיו . והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא [ והרי ההוא שהיה בשכנותו של רב הונא ] , והוה פריס ידיה [ והיה נושא את כפיו ]! — ההוא דש בעירו הוה [ ההוא מורגל על ידי בני עירו היה ] . תניא נמי הכי [ וכך גם שנויה ההלכה בברייתא ] : זבלגן לא ישא את כפיו , ואם היה דש בעירו — מותר . אמר רבי יוחנן : סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו . והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן , דהוה פריס ידיה ! [ והרי ההוא ( = סומא באחת מעיניו ) שהיה בשכנותו של רבי יוחנן והיה פורש את ידיו !] — ההוא דש בעירו הוה . תניא נמי הכי : סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו , ואם היה דש בעירו — מותר . רבי יהודה אומר מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו , תנא : אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך — מותר . העיקרון המכונן בכל הפסקה הזאת הוא " דש בעירו " , כלומר מורגל על ידי בני עירו . ברגע שסוג של מוגבלות שאינה מהותית אינה גורמת עוד להסחת הדעת , אין שום סיבה למנוע מהכוהן מלהשתתף בברכה . איך מגיעים למצב של " דש בעירו " ? מרגילים את הציבור למציאות שבה יש בני אדם שונים עם מוגבלויות שונות . כך פסק להלכה השולחן ערוך ( אורח חיים , קכח , ל ) : ואם היה דש בעירו , דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום , ישא כפיו ואפי ' הוא סומא בשתי עיניו . 7 הרב יוסף קארו ( . ( 1575 - 1488 ממגורשי ספרד ומגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות . חיבר בצפת , שם חי את הפרק האחרון של חייו , את שולחן ערוך , ספר הפסיקה היסודי ביותר בעולם היהודי היום .
|
|