|
|
עמוד:12
מקץ שלושה שבועות דניאל בעלי נוקט יוזמה ופונה לחברתי , אחות במקצועה . היא מזמינה רופא ומכאן הדרך לבית החולים קצרה . הרופאים מבולבלים למראה החולה המוזרה , שנראית כמי שסובלת מדלקת בתוספתן שמלווה בחום , אך ממשיכה לסבול את הכאבים בשקט . כפי שחינכו אותי בילדותי , כפי שהיה טבוע בי מאז ומתמיד : להתגבר ובשקט . לבסוף , לאחר יומיים של התלבטויות , מחליטים לנתח אותי , למרות הסכנה לאבד את הקטנטונת הצפה בתוכי ומחכה לצאת לאוויר העולם . האם היא מרגישה מה קורה סביבה ? הפחד מציף . מה יהיה אם אתעורר ואגלה שבטני ריקה ? אגלה שבתי , שכה ציפיתי לה , שחיים שלמים רקמתי לה בדמיוני , לא תהיה שם עוד ? אני שוכבת על הגב , מביטה בתקרה המשתנה מריבועים לקווים ומקווים לריבועים , בשעה שמובילים אותי לחדר הניתוח . הפיוט " ונתנה תוקף " מתנגן בראשי . יום הדין . פחד שלא אשוב לכאן עוד מתחלף בפחד שאשוב , אך בידיים ריקות ובבטן מלאת אכזבה . הרופא מתבדח איתי בשעה שהוא מרדים אותי , ואני נרדמת ברגע אחד . כשאני מתעוררת , השאלה הראשונה שלי היא אם העוברית עוד חיה . דניאל ניצב לידי ומנסה להרגיע , " הרופא אמר שהכול עבר בשלום . " והרופא מוסיף , בפנים משתאות , " אבל ... אילו חיכינו , ולו רק עוד עשרים וארבע שעות , מי יודע מה היה עלול לקרות . סבלת שלושה שבועות מתוספתן שהתפוצץ וממוגלה שהתפשטה לך בחלל הבטן . עוד כמה שעות והיא היתה מרעילה את כולך והכול היה עלול להסתיים בכי רע . " אני עדיין לא תופסת את משמעות דבריו , רק שמחה שאוכל לחוש שוב תנועות בבטני , ועונה לרופא בפשטות , " זה החינוך שקיבלתי , לסבול בשקט . להתמודד . " ולעצמי אני חושבת , אולי זו הירושה שקיבלתי מאבי . היכולת לשרוד בשקט . הוא העביר אלי את מה שהיה
|
|