|
|
עמוד:112
פרק ג פסוק י ויּרא האלֹהים את מעשׂיהם כּי שבו מדּרכּם הרעה ויּנּחם האלֹהים על הרעה אשר דּבר לעשׂות להם ולֹא עשׂה : בני נינוה עשו כדברי מלכם ונתגשמו אפוא ציפיותיו : הוא קיווה כי " ישוב וניחם האלוהים " ( פסוק ט ) והאלוהים אכן ניחם על הרעה אשר דיבר , היינו התכוון , לעשות להם , " ולא עשה " . " דיבר " בא בפסוק במשמעות של חשב , התכוון ( וכן ד , ב ) , והשוו ירמיה יח , ז - ח : " רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד . ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דיברתי עליו וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו " . מן הראוי לתת את הדעת גם על היחס הכיאסטי בין שני חלקי פסוקנו , המביע את הגמול הישיר שבין המעשה האנושי הנכון לבין התגובה האלוהית : [ וירא את ] מעשיהם הרעה אשר דיבר [ שבו מ ] דרכם הרעה לעשות להם ולא עשה אפשר להשוות פסוק זה אל תגובת ה ' לאחר חטא העגל : " וינחם ה ' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" ( שמות לב , יד ) , אלא שרב ההבדל בין שני הפסוקים : במעשה העגל ניחם ה ' רק בעקבות התערבותו של משה ותפילתו למען עמו , ואילו כאן סולח ה ' משום שהחוטאים עצמם חזרו בתשובה ( והשוו את האמור בפירוש לפסוק הקודם ) . סליחתו של ה ' לאנשי נינוה היא מיידית , ואין הוא ממתין עד חלוף ארבעים הימים . המשנה מדייקת בלשון פסוקנו ; לא על גילויי האבלות בשק ובתענית סלח ה ' אלא על המעשה , על החזרה הכנה בתשובה , על תיקון ההתנהגות המוסרית ועל הבריחה מן החמס ( ראו פסוק ח ) . לפי מסורת המשנה , בשעת תענית הציבור עומד לפני הקהל " הזקן שבהן ( ו ) אומר לפניהן דברי כיבושין : אחינו , לא נאמר באנשי נינוה ' וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם ' אלא : ' וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה '" ( תענית ב , א ) . האל הרואה , השומע והמריח בני האדם אינם מסוגלים לדמות את אלוהים אלא במושגים אנושיים , ולפיכך פסוקים רבים במקרא מייחסים לאלוהים ראייה , כפי שהוא בפסוקנו . כך כבר בסיפור הבריאה , " וירא אלוהים את האור כי טוב " ( בראשית א , ד ) או בסיפור ההתגלות הראשונה של האלוהים למשה : " וירא ה ' כי סר לראות " ( שמות ג , ד ) . לא ייפלא אפוא כי האלוהים מתואר כמי שיש לו עיניים לראות בהן , כגון " בכל מקום עיני ה ' צופות רעים וטובים " ( משלי טו , ג ) .
|
|