|
|
עמוד:111
גם במקרים אחרים מסופר על כך שה ' שינה את דעתו ונמנע מעונש , כגון בעקבות תפילת משה לאחר מעשה העגל ( " וינחם ה ' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" [ שמות לב , יד ]) , או לאחר שנשתכנע שהחוטאים ישובו מרעתם באמת ובתמים ( כדברי הנביא ירמיהו : " ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול ה ' אלוהיכם וינחם ה ' אל הרעה אשר דיבר עליכם " [ כו , יג ]) . כך לא רק בספרנו אלא גם בדברי יואל הדומים כל כך : " וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה ' אלוהיכם כי חנון ורחום הוא ... וניחם על הרעה " ( ב , יג ) . ולעיתים די לו לה ' לשמוע את נאקת הסובלים על מנת שינחם על תוכניתו להרע להם , כגון בימות השופטים : " והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט , כי ינחם ה ' מנאקתם מפני לחציהם ודוחקיהם " ( שופטים ב , יח ) . במקרה זה הוא ניחם על החלטתו בשל מידת החסד שהיא מתכונותיו : " וירא בצר להם בשומעו את רינתם . ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו . ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם " ( תהילים קו , מד - מו ) . ואכן דומה כי נח " ם ורח " ם הם שורשים אחים , כגון האמור בדברי יחזקאל : " ולא אחוס ולא אנחם " ( יחזקאל כד , יד ) . ובדומה : " רונו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רינה כי ניחם ה ' עמו וענייו ירחם " ( ישעיה מט , יג ) , " כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה ' . עניה סוערה לא נוחמה " ( שם נד , י - יא ) , " יהי נא חסדך לנחמני כאמרתך לעבדך . יבואוני רחמיך ואחיה " ( תהילים קיט , עו - עז ) . מתברר שמידת הרחמים מכריעה את מידת הדין , וגם החלטתו של האלוהים להעניש את האדם ניתנת לשינוי בשל תכונתו זו . התרגום הארמי לפסוקנו מתרגמו כך : " מן ידע דאית בידיה חובין יתוב מנהון ויתרחם עלוהי מן קדם ה '" , כלומר : מי ( מבני האדם ) היודע שיש בידו עבירות - ישוב מהן , ויזכה לרחמים מאת ה ' . לפי פרשנות זו - שיש כמותה במדרש תנחומא ויקרא , ח - אין לקשר אל האלוהים את השורש שו " ב שבפסוקנו , ואילו את נח "ם יש להבין במשמעות של רח " ם . לא ההתנהגות האנושית תשנה את דעת האל , אך רחמיו הגדולים ייכמרו על האדם השב בו מחטאיו ומתקן את דרכיו . חרון אף משמעות השורש חר " ה היא כמו בע " ר ( באש ) , ובהשאלה כע " ס ( וכן להלן בפרק ד , פסוקים א , ד , ט ) , כי הכועס והזועם נראה כאילו אש פורצת מפניו . וראו את דברי הנערה בשיר השירים המדברת בנשימה אחת על השמש ששרפה את עורה ועל כעסם של אחיה שכמוהו כאש בוערת , ואומרת : " אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי ניחרו בי " ( א , ו ) . בבניין התפעל יש לשורש חר " ה משמעות של קנ " א , שכן גם הקנאה משולה לאש בוערת , וראו : " תבער כמו אש קנאתך " ( תהילים עט , ה ) . על כן יכול בעל המזמור לומר בתקבולת : " אל תתחר במרעים / אל תקנא בעושי עוולה " ( תהילים לז , א ) . שורש זה מופיע פעמים רבות יחד עם תיבת " אף " , בביטוי " חרון אף " והדומים לו , ומצאנו גם : " כי יבער כמעט אפו" ( תהילים ב , יב ) . האף , כידוע , הוא אבר הנשימה , וכעסו של אדם מתבטא לא אחת בנשימה מהירה , כאילו פורצת להבה מאפו , וכדברי ה ' : " כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית " ( דברים לב , כב ) . לתיבת " אף " נודעת גם המשמעות של כעס ( כגון : " אשר נשבעתי באפי" [ תהילים צה , יא ] שפירושו : בשעת כעסי ) , ולכן צירוף הפועל חר " ה עם שם העצם " אף " בא לתאר את חרונו , בעירתו הקודחת , של האף , אבר הנשימה , אך צירוף זה הוא גם סמיכות של שתי מילים נרדפות המבטאות כעס , ובבואן יחד הן מבטאות כעס גדול ומופלג . חרון אפו של האלוהים נזכר לא אחת כביטוי לזעמו של האל , כגון : " ונדמו נאות השלום מפני חרון אף ה '" ( ירמיה כה , לז ) , אך המקרא יודע גם על חרון אפם של בני אדם , כגון " ויחר אף יעקב ברחל " ( בראשית ל , ב ) . והנה , בעוד שנשימתו של האדם הכועס היא מהירה וקולנית , הרי האדם המתון והרגוע נושם לאיטו וקול נשימתו כמעט ואינו נשמע . כיוון שיש לאדם שני נחיריים ניתן לדבר על כך שהוא " ארך אפיים " , מי שנושם נשימות ארוכות דרך נחיריו , בנועם ובנחת . וגם כאן מייחסת הלשון המקראית תכונה זו לאלוהים , שבין תכונותיו נמנית העובדה שהוא " ארך אפיים " ( שמות לד , ו וגם להלן ד , ב ) , סבלן ומתון , איננו ממהר לכעוס ולהעניש . ואף אדם יכול וראוי שיהיה בעל תכונה זו : " טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר " ( משלי טז , לב ) .
|
|