|
עמוד:105
המשך הכתוב , " אל ירעו " , מתייחס רק לבעלי החיים , כדוגמת הצו שניתן לבני ישראל לפני מתן לוחות הברית בשנית : " גם הצאן והבקר אל ירעו " ( שמות לד , ג ) . לשיתוף הבהמות בצום עם בני אדם ראו בספר יהודית ד , ט - י : " ויזעקו כל איש ישראל אל אלוהים בחוזקה רבה ויענו את נפשותם בצום גדול , הם ונשיהם טפם ובהמתם , וכל תושב ושכיר ועבד מקנת כספם שמו שקים במתניהם " . לכך ניתן להוסיף את עדותו של ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה " ס הרודוטוס ( ספר ט , כד ) , המספר על הפרסים שבהמותיהם השתתפו בטקסי האבלות : " הם גזזו את שערות ראשם , גם לסוסים , גם לבהמות המשא , ומילאו הכול בזעקות שבר " ( כתבי הרודוטוס , תרגום א ' שור , ירושלים תרצ " ו , ב , עמ ' . ( 253 - 252 סיום הפסוק , " ומים אל ישתו , " מתייחס לבני האדם ולבהמות גם יחד . " אדם ובהמה תושיע" מלך נינוה מצוה שגם בעלי חיים ינהגו מנהגי אבלות ויגלו חרטה , ממש כאנשי העיר . בעלי חיים הנוהגים כבני אדם ואף מדברים כמותם אופייניים למשלי החיות בתרבויות העולם והם מצויים גם בספרות האגדה של חז " ל ( כגון משל השועל והכרם [ קהלת רבה ה , א ]) , אך אין לנו דוגמתם במקרא , להוציא אולי סיפור הנחש בגן עדן , שיסודו המיתולוגי ברור , וסיפור אתונו של בלעם , שרק במעשה ניסים פתחה את פיה ודיברה . אך אולי יש לצרף לכאן גם לשון שירה נבואית , כגון דברי הנביא יואל ( א , יח ) הקורא לבני האדם לצום בעקבות בצורת ורעב , ומוסיף ואומר כי " מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר כי אין מרעה להם " . המדרש ( שמות רבה מה , א ) שחש בזרות שבדרישה לעטות שק על הבהמות ( כאמור בפסוק הבא ) ולמנוע מהן מזון ומשקה , שם בפי אנשי נינוה הפונים לאלוהים דברים אלו : " אמרו לפניו , ריבון העולם הבהמה אינה יודעת כלום , ואתה מזכה אותה , אף אנו חשוב אותנו כבהמה " . הבהמות - לפי מדרש זה - לא התאבלו , אך המעשה הסמלי הזה בא לעורר את רחמי האלוהים על בני האדם , כאמור " אדם ובהמה תושיע ה '" ( תהילים לו , ז ) , פסוק הנדרש לא אחת כאומר כי " אדם בזכות בהמה תושיע ה '" ( בראשית רבה לג , ב ) . כאשר רשעת האדם רבה , יורדים גשמים וזורחת השמש והעולם מתקיים בזכות הבהמות שאינן יודעות רשעה מה היא . בדרך כלל תמונת היחס במקרא בין בעלי חיים ובני אדם היא הפוכה , כשהמקרא משווה אנשים ותכונותיהם לבעלי חיים : אדם מהיר כצבי ( שמואל - ב ב , יח : " ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה " ) , אמיץ כאריה ( שם יז , י : " והוא [ דוד ] גם בן חיל אשר לבו כלב האריה " ) , עלוב ככלב ( מלכים - ב ח , יג : " ויאמר חזאל כי מה עבדך הכלב כי יעשה הדבר הגדול הזה " ) , בעל תאווה מינית כחמור וכסוס ( יחזקאל כג , כ ) , בזוי כפרעוש ( שמואל -א כד , טו ) וכיוצא באלה . במגילת שיר השירים מדומים איברים בגוף האישה לבעלי חיים , כגון " שערך כעדר העזים ... שינייך כעדר הקצובות [ כלומר : רחלים שמידה אחת להן ] שעלו מן הרחצה ... שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה הרועים בשושנים " ( ד , א - ה ) . ומעניין שלעיתים באה ההשוואה בין בעלי החיים לאדם דווקא כדי להצביע על נחיתותם של האחרונים , כגון : " ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן " ( ישעיה א , ג ) או : " פגוש דב שכול באיש ואל כסיל באיוולתו " ( משלי יז , יב ) . מכתב בכתב היתדות אל סרגון השני מלך אשור ( 705 - 722 לפנה " ס ) מאת אחד מפקידיו . במכתב מדווח פקיד זה למלך האשורי על עניינים שונים , כולל פרסום צו מלכותי ( באכדית mu ē , ( t מילה שנתגלגלה לארמית ומשם לעברית , כבפסוקנו .
|
|