|
|
עמוד:26
פרק א פסוק ב קום לךְ אל נינוה העיר הגּדולה וקרא עליה כּי עלתה רעתם לפני : ראשיתו של דבר ה ' ליונה ( " קום לך " ) היא בלשון זירוז לצאת לדרך ( כגון מה שנאמר לאליהו : " קום לך צרפתה אשר לצידון " [ מלכים - א יז , ט ] או לירמיהו : " קום לך פרתה ... " [ ירמיה יג , ו ]) . יונה ואליהו הם שני הנביאים היחידים הנשלחים בפועל על ידי ה ' לפעול בקרב גויים בחוץ לארץ , אף כי יש במקרא ביטוי לתפיסה כי נביאי ישראל הם גם נביאים לגויים ( ראו , דרך משל , ירמיה יח , ז - י ) . נינוה , " העיר הגדולה " , היתה בירת אשור , ובזמן שנכתב ספר יונה כבר לא עמדה העיר על תילה , אך המחבר בחר להציגה כזירת ההתרחשות העיקרית של סיפורנו בשל שלל הזיכרונות על אודות גודלה , עוצמתה ורשעתה . פירושיו של התואר " גדולה " האמור בנינוה יתבארו בהמשך הספר , כשיגיע יונה אל עיר זו ( ג , ג ; ד , יא ) , והופעתו כאן היא ביטוי ראשון לחיבתו של המחבר לתארים " גדול / ה " : רוח , סער , יראה , רעה , שמחה - תארים שתפקידם להאדיר את רושם הסיפור ופועל האלוהים על קוראיו . בהמשך הפסוק מגלה ה ' את תכלית השליחות : " וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני " ( ויושם אל לב משחק המילים בין " עליה " ל " עלתה " ) . הצירוף " קרא על ... " מבטא הטלת אשמה ( כמו : " וקרא עליך אל ה ' והיה בך חטא " [ דברים טו , ט ]) וגם בשורה רעה ( כמו : " כי חרב אני קורא על כל יושבי הארץ " [ ירמיה כה , כט ]) ופסוקנו אכן מבטא את אשמת נינוה , " כי עלתה רעתם לפני " , אך הבשורה הרעה מוסתרת בינתיים מאתנו , והקורא נותר במתח עד שיונה יבצע את הנדרש ממנו וישמיע לאנשי נינוה את דבר ה ' ( וראו ג , ד ) . הצבעה על רעתם של אנשי נינוה מעלה בזיכרון הקורא את דברי אלוהים לאברהם על אודות העיר הרשעה , סדום : " ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו " ( בראשית יח , כא ) , ובהמשך " כי גדלה צעקתם את פני ה '" ( שם יט , יג ) . מסתבר כי " צעקה " פירושה בפסוק מבראשית " רעה " ( כמו בישעיה ה , ז המעמת " צדקה " למול " צעקה " ) , ואילו " באה אלי " באותו פסוק כמוהו כ " עלתה ... לפני " שבפסוקנו . על זיקת סיפורנו לסיפור סדום ראו בהרחבה במבוא , עמ ' . 10 נינוה המקרא מייחס את ייסוד העיר נינוה לגיבור הקדמוני אשור , אשר עזב את ממלכתו של נמרוד כדי לייסד את ממלכתו שלו ( בראשית י , יא ) . העיר חוזרת ונזכרת כמקום מושבו של סנחריב מלך אשור ( מלכים - ב יט , לו ) , ושוב - והפעם תוך עיסוק במפלתה של העיר וחורבנה בנבואותיהם של שניים מנביאי תרי - עשר . צפניה עושה זאת בקצרה , כשהוא שמח לאידה של העיר : " זאת העיר העליזה היושבת לבטח , האומרה בלבבה אני ואפסי עוד , איך היתה לשמה , מרבץ לחיה , כל עובר עליה ישרוק יניע ידו " ( ב , טו ) , ואילו הנביא נחום מקדיש לעיר מקום
|
|