|
|
עמוד:56
פרק א פסוק טו ויּשׂאו את יונה ויטל ֻ הו אל היּם ויּעמד היּם מזּעפו : לאחר שהסירו את האחריות מעליהם , ממלאים המלחים אחר צו יונה , ומבצעים אותו מילה במילה . הוא אמר : " שאוני והטילוני אל הים " ( פסוק יב ) , ועליהם נאמר : " וישאו את יונה ויטילוהו אל הים " . אך אל נא ניתן לניסוח המדוקדק הזה להטעותנו : בין הצו לבין ביצועו , כפי שראינו , מפרידים פסוקים יג - יד המעידים על חוסר רצונם של המלחים להשליך את יונה מן האניה ועל ניסיונם להימנע מן המעשה . מה שהחל בהטלת רוח גדולה אל הים על ידי אלוהים ( פסוק ד ) ונמשך בהטלת כלים אל הים בידי המלחים ( פסוק ה ) , מוליך אל התוצאה הבלתי נמנעת , כפי שהבין יונה ( פסוק יב ) , והוא מוטל המימה . ברגע שיונה הושלך הימה , " ויעמד הים מזעפו " , חדל לגעוש כהרף עין . עמידה פירושה עצירה , כמו " ותעמוד [ לאה ] מלדת " ( בראשית כט , לה ) , " ויעמוד השמן " ( מלכים - ב ד , ו ) , וזע " ף פירושו כע " ס . ראו למשל התקבולת הניגודית בין זעף ורצון : " נהם ככפיר זעף מלך / וכטל על עשב רצונו " ( משלי יט , יב ) , ולכן יש להבין את הביטוי " סר וזעף " ( מלכים - א כא , ד ) כתיאור אדם כועס ועצוב . הוא הדין בתיאור הריגת אנשי יהודה בידי צבא ישראל : " ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע " ( דברי הימים - ב כח , ט ) . פסוקנו אינו עוקב אחר יונה כי אם אחר המלחים ואחר תוצאות פעולתם . בינתיים גובר המתח הדרמטי , והקורא עלול לסבור שיונה ירד למצולות ואבד בהן . בפסוק הפותח את פרק ב נשוב אל יונה וקורותיו . על צו וביצועו הדגם של צו וביצוע הוא מדפוסי החזרה הרווחים במקרא , וניתן לגלות כמותו הרבה בשירה האפית שקדמה לעם ישראל ( כגון בשירת אוגרית , עיר כנענית עתיקה שנמצאו בה יצירות שיריות רבות ) . לעיתים , כפי שהוא בפסוקינו , נמסרים הצו והביצוע בלשון זהה , ולעיתים יש לשים לב להבדלים שבניסוח , דקים וקלים ככל שיהיו , כגון בהבדלים שבין צו איזבל לזקני יזרעאל להוציא את נבות הכרמלי להורג לבין ביצוע הצו . איזבל ציוותה כי האנשים שיעידו עדות שקר כנגד נבות ישבו מולו ויאשימוהו בפנייה ישירה אליו : " ברכת [ כלומר : קיללת ] אלוהים ומלך " ( מלכים - א כא , י ) , אך בפועל הם מעדיפים לשבת " נגד העם " ולדבר על אודות נבות , " ברך נבות אלוהים ומלך " ( פסוק יג ) . מתברר שאפילו אנשי בליעל אלה לא היו מסוגלים להביט בפניו של אדם צדיק ולהטיח בו אשמת שווא . לעיתים מוצאים אנו צו מבלי שביצועו נמסר לנו , והקורא צריך להסיק בעצמו אם נתקיים הצו אם לאו . כך , למשל , בסיפורנו לא נמסר אם ביצע יונה את צו רב החובל " קום קרא אל אלוהיך " ( א , ו ) , ולעיל הסקנו כי יונה התחמק מקיומו . לעומת זאת להלן , מצווה מלך נינוה את אנשי עירו לצום ולהתפלל ולחזור בתשובה ( ג , ז - ט ) , וכאן יובן רק מן ההמשך שאכן נענו לצו , שהרי האלוהים רואה " את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה " ( פסוק י ) . למתח בין צו וביצועו נחשף הקורא גם בפתיחת שני חלקי ספר יונה , בצו הכפול שמצטווה יונה לקרוא על נינוה . בראשונה , כשהוא מצווה " קום לך אל נינוה " ( א , ב ) הוא אכן קם אך
|
|