|
|
עמוד:55
" אנא " / " אנה " כלשון תפילה לא פעם נמצא במקרא את הנוסחה " אנא ה '" או " אנא אדני " משמשת כמבוא לתפילה , פנייה בבקשה אל האלוהים , כגון " אנא ה ' הושיעה נא " ( תהילים קיח , כה ) או " אנא אדני האל הגדול והנורא " ( דניאל ט , ד ) . לעיתים מוחלפת תיבת " אנא " ב " אנה " , כגון : " אנה ה ' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך " ( ישעיה לח , ג [ וכן בספרנו , להלן ד , ב ]) . נוסחה זו המשיכה את חייה אל עולם התפילה הבתר-מקראי ונמצאנה , דרך משל , בתפילה המופיעה בהקשרים שונים בסידורי התפילה של כל עדות ישראל ושראשיתה במילים " אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה " , שהיא פנייה לקב " ה לעשות שימוש בכוחו ובעוצמתו כדי לשחרר את האומה , הכבולה והקשורה בצרותיה בגלות . ובדומה אפשר להצביע על המשפט " אנא סלח נא , אל טוב וסלח " הנאמר בתחינה המשולבת במרבית ימי השבוע בתפילת שחרית , וכן אל פיוט שלם - הנאמר בנוסח יהודי אשכנז בהושענא רבה - שכל אחד מבתיו פותח במילת " אנא " : " אנא כביר כוח תן לנו ישעך " , " אנא מלא משאלות עם משוועך " וכן הלאה . " נקיא" בנוסח המסורה יש שלוש דוגמאות נוספות למילים משורשי ל " ה שאיותן דומה : " נקיא " ( יואל ד , יט ) , " קליא " ( שמואל - א יז , יז [ שפירושו : גרעיני תבואה קלויים ]) ו " שיציא " ( עזרא ו , טו [ במקום " שיצי " בארמית שמשמעותו : הוציא ]) . כתיב כזה אופייני לטקסטים מאוחרים , כגון נוסח שומרון של התורה הגורס תמיד " נקיא " במקום " נקי " שבנוסח המסורה ( כגון בבראשית כד , מא ) , והוא מצוי רבות במגילות מדבר יהודה שגם הכתיב שלהן מלא . כך , למשל , נמצא שם " כיא " במקום " כי " שבמקרא או " מיא " תחת " מי " וכיוצא באלה . ובאשר לתיבת " נקי ( א ) " שמשמעותה כאן : זכאי . בספרות המקרא " נקי " הוא צדיק , תמים ( כגון " ונקי וצדיק אל תהרוג " [ שמות כג , ז ]) , או מי שהוא פטור מעונש : " עלי ... העוון ... והמלך וכסאו נקי " ( שמואל -ב יד , ט ) . עם זאת נראה ברור כי בלשון המדוברת התייחס התואר " נקי " - גם בתקופת המקרא - לנקיון הגוף , כמו שהוא בלשוננו היום . ראיה אחת לכך ניתן להביא מתיאור הבצורת בספר עמוס : " וגם אני נתתי לכם נקיון שיניים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם " ( ד , ו ) , רוצה לומר , כי שיני העם תוותרנה צחורות ונקיות כיוון שלא יהא להם דבר לאוכלו . לשון סתרים בשולי התנ " ך ? המתבונן היטב בספרי תנ " ך מסורתיים יגלה כי בשולי פסוקנו נכתב : " יב יתיר א ס " ת ב מינ ' בליש '" . אין מדובר בלשון סתרים של מרגלים אלא בחלק ממנגנון מפותח שתפקידו לוודא שנוסח המקרא נמסר בדיוק נמרץ . זו היא " המסורה " , שראשיתה בשלהי תקופת התלמוד ואחריתה בימי הביניים , עד קרוב להמצאת הדפוס . המסורה מעירה על צורות לשון מיוחדות , מונה את מספר היקרויותיה של מילה כלשהיא במקרא וכיוצא באלה הערות . את ההערה שהובאה לעיל יש לפרש כך : " שתים עשרה פעמים נמצאת האות אל " ף כמיותרת בסיומה של מילה [ = ס " ת , סוף תיבה ] , שתיים מהן בלשון הזו [ = במילה הזו , " נקיא " ] " , ואכן מילה זו מצויה רק בפסוקנו וביואל ד , יט . הערות אחרות בשולי ספר יונה מצביעות על מילים המופיעות רק פעם אחת במקרא ( כגון " הספינה " [ א , ה ]) , על צורת לשון מיוחדת ( " ישועתה " - פעמיים במקרא [ יונה ב , י וכן תהילים ג , ג ]) , על כתיב בלתי רגיל וחריג ( " רבו " בכתיב חסר , במקום " רבוא " [ ד , יא ]) , ועוד כיוצא באלה . וראו עוד על סימוני פרשות גם להלן ב , יא . כתב יד לנינגרד ליונה א , יג - ב , ב עם הערות המסורה . כתב יד לנינגרד הוא מן הקדומים והחשובים של המקרא . הוא הועתק בקהיר בשנת 1008 ומצוי בספריה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג ( לשעבר בעידן הקומוניסטי : לנינגרד ) .
|
|