|
|
עמוד:135
נאבד " ; א , יד : " אל נא נאבדה בנפש האיש הזה " ; ג , ט : " מי יודע ישוב וניחם האלוהים ... ולא נאבד " ) נותרו בחיים . לעומת הקיקיון , נינוה היא " העיר הגדולה " - וכאן מתחבר סיום הספר עם ראשיתו ומתבאר היבט נוסף , דמוגרפי , של גדולתה של העיר . נינוה היא עיר עתירת אוכלוסין , עיר ענקית במושגי הימים ההם , ובה יותר ממאה ועשרים אלף נפש ( למאה ועשרים אלף כמספר עצום ראו עוד שופטים ח , י ; מלכים - א ח , סג ) . צורת הלשון " הרבה מ - " היא מאוחרת , וראו דברי הימים - ב כה , ט . גם " רבו ( א ) " היא צורה מאוחרת ( כגון בדברי הימים - א כט , ז ; עזרא ב , סד ועוד ) , במקום " רבבה " המצויה בלשון המקראית הקלאסית . אך לא מספר התושבים עיקר , אלא טבעם : תושבי נינוה הם כילדים שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע , בין ימינם לשמאלם , והשוו : " ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע " ( דברים א , לט ) . לא רק על בני האדם שבנינוה חומל ה ' , אלא גם על הבהמות , אשר אף להן היה חלק בביטויי האבל ( ג , ז - ח ) , בבחינת " אדם ובהמה תושיע ה '" ( תהילים לו , ז ) . המדרש , המתקשה בגילוי רחמים זהים כלפי האדם והבהמה גם יחד וכן בכך שהספר מסתיים בהזכרת הבהמות דווקא , קובע תוך דיון בדברי קהלת " ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ " ( קהלת ג , כא ) , כי פסוקנו מדבר ב " הרבה משתים עשרה רבוא אדם - אלו הצדיקים , ובהמה רבה - אלו הרשעים שמעשיהם כמעשה הבהמה" ( תנחומא , וזאת הברכה ו ) . לפי פירוש מדרשי זה רחמי האלוהים פרושים רק על בני האדם , צדיקים כרשעים . גם הבהמות הן רבות במספרן : " ובהמה רבה " - ומילת " רבה " מצטלצלת עם מילת " ר ִ בו " - ואף ערכן רב לאין שיעור מערכו של הקיקיון . דווקא הסיום המפתיע והדרמטי ב " ובהמה רבה " ממחיש כי רחמי ה ' הם על כל מעשיו . לאחר השאלה הרטורית הניצחת , שלא באה עליה כל תשובה , אין הסיפור הדידקטי מתעניין עוד ביונה האיש ( אך ראו עמ ' 138 ואילך ); לא הנביא יונה הוא גיבורו של הסיפור אלא הרעיונות שהסיפור מבטא . נינוה שחזרה בתשובה ניצלה , נהפכה מרעה לטובה , ואלוהים חס עליה . הקורא לומד לקח יחד עם יונה - אלוהים חפץ בתשובה ונכון בכל עת לרחם . קל וחומר וצאצאיו זו הראשונה משבע המידות שהתורה נדרשת בהן לשיטתו של התנא הלל הזקן ( בבלי , פסחים סו ע " א ) , שנתקבלה גם כראשונה בשלוש עשרה המידות של התנא ר ' ישמעאל ( המנויות בראש המדרש לספר ויקרא הקרוי " ספרא " ) . העקרון הלוגי שביסוד המידה קובע , כי כאשר נערכת השוואה בין שני מקרים , אחד הנחשב כקל והאחד כחמור ממנו , הדין במקרה החמור חייב להיות לפחות כמו הדין במקרה הקל , אם לא למעלה מזה . מידה זו משמשת את חכמינו בדברי הלכה ובדברי אגדה גם יחד . בהלכה : אם התורה מחייבת אדם להחזיר לאויביו את בהמתם האובדת ( שמות כג , ד ) - ברור מקל וחומר שהוא חייב להחזיר בהמה כזו לאוהביו . באגדה : " אם המקום [ = הקב " ה ] מצטער על דמם של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמם של צדיקים " ( סנהדרין ו , ה ) . והנה מתברר כי השוואות רבות על דרך קל וחומר ( בלא שימוש במונח זה ) מצויות כבר בגוף המקרא , כמו בפסוקנו , וכמו בדברי אחי יוסף אל נערו של יוסף : " הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב ? " ( בראשית מד , ח ) . פסוק זה מובא בפי ר ' ישמעאל כחלק מרשימה של שלושה עשר מקרים של קל וחומר שהוא מצא במקרא ( בראשית רבה צב , ד - ח ) , כגון דברי משה " הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ? " ( שמות ו , יב ) , או דברי אנשי דוד החוששים לרדת ולהושיע את
|
|