|
|
עמוד:133
כפזמון חוזר . לעומת זאת , בסיפורת המקראית , שנועדה מראש להיקרא , החזרות הן מגוונות , משום שלקורא יש פנאי לעצור את שטף הקריאה , לשוב אחורה ולהשוות בין היקרויותיה השונות של החזרה . שתי חזרות יש בפסוקנו על דברים שכבר נאמרו קודם לכן : ( א ) שאלת האלוהים אל יונה , " ההיטב חרה לך ? " , הופיעה גם בפסוק ד . ( ב ) פעמיים מבקש יונה את מותו במילים דומות ( פסוקים ג ו - ח ) וההבדלים שבין שתי בקשות אלה נדונו לעיל , בפירוש לפסוק ח . גילוי נוסף של חזרה בספרנו ראינו בפתיחות שני חלקיו של הסיפור , בקריאותיו של אלוהים ליונה ( א , ב ; ג , ב ) . שתי הקריאות פותחות בלשון זהה : " קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה / אליה " , אך המשך הקריאה שונה : בראשונה - " כי עלתה רעתם לפני " , ובשנייה - " את הקריאה אשר אנכי דובר אליך " . אין טעם לחזור בפעם השנייה על המניע לשליחות , ומאידך גיסא בפעם זו מבקש האלוהים למנוע מיונה להתחמק מביצוע שליחותו והוא תובע ממנו מפורשות למלא את דרישתו . דוגמא נוספת מן הסיפורת המקראית לגיוון בחזרה , גיוון הנושא עמו משמעות , ניתן להביא מסיפור יוסף ואשת פוטיפר . כאשר משקרת - מתלוננת האישה באזני עבדיה , בני עמה המצריים , על מה שעולל לה לכאורה יוסף , היא מבקשת לעורר את הזדהותם עימה ומדגישה את היות יוסף בן עם זר , ולפיכך אומרת להם : " ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו " ( בראשית לט , יד ) . בדבריה אל בעלה היא תדגיש את מעמדו החברתי הנחות של יוסף ואת העוול שגרם לה הבעל בהביאו את יוסף אל ביתם : " בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי " ( שם , פסוק יז ) . בדבריה אל עבדיה לא הזכירה , כמובן , אשת פוטיפר את עובדת היותו של יוסף עבד כמותם , שמא יזדהו עימו ולא עימה . " עד " כביטוי לערך ההפלגה לשון המקרא מכירה צירופים לשוניים שראשיתם במילת " עד " ושתפקידם לבטא שאיפה ואף הגעה אל מצב שאין קיצוני ממנו , לחיוב או לשלילה . כך , למשל , האמור על המלך עוזיהו , ש " גבה לבו עד להשחית " ( דברי הימים -ב כו , טז ) , כלומר עד להתנהגות אלימה ושחצנית , או לשון הוידוי של עם ישראל " ואשמתנו גדלה עד לשמים" ( עזרא ט , ו ) , אשמה שאין גדולה ממנה . לעומת זאת מצאנו ביטויים המבקשים לתאר את האל וחסדיו , שהוא " עושה גדולות עד אין חקר " ( איוב ט , י ) , בלא כל גבול , ומי שחסדו " גדול עד שמים " ( תהילים נז , יא ) . צירופים מעין אלה יכולים לתאר גם את גבולות המרחב , " והקול נשמע עד למרחוק " ( עזרא ג , יג ) , או הזמן - " וגם עד זקנה ושיבה אלוהים אל תעזבני " ( תהילים עא , יח ) , ורווח הוא הביטוי " עד עולם " ונרדפו " עד דור ודור " , ביטויים הבאים לבטא נצחיות , לחיוב - כגון " ומעולם עד עולם אתה אל " ( תהילים צ , ב ) ולחילופין לשלילה , כגון בקללה לבבל ש " לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור " ( ישעיה יג , כ ) . " יונה והקיקיון " , תחריט של האמן יעקב שטיינהרט ( וראו עמ ' 77 ) שנעשה כחלק מאלבום " יונה " ( ברלין . ( 1923 התחריט מציג את יונה כפוף ומוכה צער , ישוב תחת הקיקיון שקמל , כאשר אורה הבוהק של השמש מכה בו בעוצמה .
|
|