|
|
עמוד:130
פרק ד פסוק ח ויהי כּזרח השּׁמש וימן אלֹהים רוח קדים חרישית ותּךְ השּׁמש על ראש יונה ויּתעלּף ויּשאל את נפשו למות ויּאמר טוב מותי מחיּי : המינוי - הזימון השלישי , זה של התולעת , לא היה אלא הכנה לרביעי , זה של רוח הקדים . המינוי הרביעי הוא שיאה של סדרת המינויים , שיאו של הדגם הספרותי - מספרי שלושה וארבעה . בעוד שבשלושת השלבים הראשונים של הדגם פותח עיצוב האירוע בפועל " וימן " , כאן מקדים לו המספר תיאור זמן : " ויהי כזרוח השמש " ( לביטוי זהה ראו שופטים ט , לג ) , וזאת כדי להעצים את נזקן של השמש ורוח הקדים , שחברו יחדיו כדי להציק ליונה , באין מקור צל לראשו , ולגרום לו לסבל ולעילפון . רוח הקדים היא רוח מזרחית שבאה מקדם ( ממזרח [ ראו עמ ' . [( 125 רוח הקדים מעלה בזיכרון הקורא את יציאתו של יונה מן העיר וישיבתו מקדם לה ( ד , ה ); מי שגילה ביציאתו אדישות כלפי סבלה של נינוה והעונש התלוי מעל לראשה , יסבול כעת מנזקה של הרוח . רוח הקדים אף מזכירה לנו את הרוח שליוותה את ראשית בריחתו של יונה מלפני ה ' : " וה ' הטיל רוח גדולה אל הים " ( א , ד ) . חיזוק לקשר בין הרוחות שבסיפורנו יימצא כשנזכור כי דרכה של רוח קדים לשבר אניות : " רוח הקדים שברך בלב ימים " ( יחזקאל כז , כו ); " ברוח קדים תשבר אניות תרשיש " ( תהילים מח , ח ) . שתי הרוחות משמשות אפוא מסגרת לפעולותיו הניסיות ולזימוניו של ה ' בסיפור , וגם הן - כדג , כתולעת וכקיקיון - עומדים לשירותו . רוח הקדים מתוארת בפסוקנו כ " חרישית " , ובתואר זה מהדהד משחק מילים עם " השחר " שבפסוק הקודם . התרגום הארמי מתרגם " חרישית " ב " שתיקא " , מלשון ח ֶ ר ֶ ש , שקט ( ראו לדוגמה : " שניים אנשים מרגלים חרש" [ יהושע ב , א ] או " החרש ואנכי אדבר " [ איוב לג , לא ]) והוא היפוכה של " רוח קדים עזה " ( שמות יד , כא ) . עם זאת אולי אין " חרש " אלא חרס , חומר שיובש בשריפה , וניכר גם קשר בין " חרש " לחרס - שמש ( שופטים יד , יח ; איוב ט , ז ) שאף היא מייבשת . רוח הקדים אכן מאופיינת כמייבשת את הצומח ( ראו יחזקאל יז , י : " הלא כגעת בה רוח הקדים תיבש יבוש " ) . התרגום היווני , תרגום השבעים , והתרגום הסורי לספרנו הבינו " חרישית" כשורפת , ואילו התלמוד ( בבלי , גיטין לא ע " ב ) פירש " חרישית " דווקא מלשון חרישה , ש " בשעה שמנשבת , עושה תלמים תלמים בים " . תחילה היכתה התולעת את הקיקיון עד שיבש ( פסוק ז ) ועתה מכה השמש ישירות בראשו של יונה ( השוו : " יומם השמש לא יככה " [ תהילים קכא , ו ]) . בניגוד לאמור על הקיקיון , " ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו" ( פסוק ו ) , נאמר כעת " ותך השמש על ראש יונה " . מכת השמש גוררת אחריה עילפון . לשון " ויתעלף " מזכירה את מילות המזמור שבפי יונה " בהתעטף עלי נפשי " ( ב , ח ) , וראו בפירוש שם על היחס בין עט " ף לעל " ף .
|
|