|
|
עמוד:86
את הים , האתון שדיברה עם בלעם ועוד . כל המסורות האלה , כמו גם ההוראה לדג שיבלע ויקיא את יונה , מבוססים על תפיסת עולם המבקשת למעט בכוחם של דברים הנתפסים כניסים , אולי כביטוי לחשש פן יאמרו שהבריאה לא מושלמת היתה ונזקקה להשלמות . לאן בדיוק הוקא יונה ? על שאלה זו אין הסיפור המקראי משיב , אך מסתבר שלפחות מקור בתר - מקראי אחד , ספרו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו , מבקש להשיב בדייקנות על השאלה הזו . לדבריו : " ואילו על הנביא מספרת האגדה שבלעהו דג ולאחר שלושה ימים ושלושה לילות הוקא חי ושלם בגופו אל חוף ים אבכסינוס " ( קדמוניות היהודים , ספר תשיעי י , ב ) . ים זה מוכר לנו היום בשם " הים השחור " , אך פירוש שמו היווני הוא : הים המארח , והוא כינוי על דרך לשון סגינהור לים מסוכן שאינו מגן על הבאים בין גליו , שלא כדרכו של מארח נדיב . נראה שיוסף בן מתתיהו בחר בים זה הן כדי להתאים אותו להבנתו היכן היתה " תרשיש " שאליה יצא יונה ( ראו לעיל א , ג ) ואולי גם משום שהכיר את הסיפורים על ים נורא ועוין זה , שלא הסביר פניו לשטים בו בכלל , ולספינה שיונה שט בה בפרט . על הביטוי " מספרת האגדה " ועל יחסו של יוסף בן מתתיהו לניסי המקרא בכלל ראו עוד להלן . ומעניין להעיר שבמנזר Sumela שליד העיר Trabzon שבחוף הטורקי של הים השחור ישנו פסיפס בן כאלף שנה המתאר את הדג הגדול הבולע את יונה . המנזר משמש כאחד מאתרי התיירות המבוקשים של העיר . במדרש יונה ( אוצר מדרשים , עמ ' 219 ) נאמר כי הדג פלט את יונה למרחק של " שלוש מאות ושישים וחמישה פרסאות " . מספר טיפולוגי זה - כמספר ימי החמה - כבר הופיע במדרשים לספרנו , כאשר סופר לנו על 365 , 000 הדגיגים ששרצו במעי הדגה . שני מספרים אלו מעצימים על דרך הגוזמא את הניסים שבסיפורנו . אפשרות אחרת היא לטעון בפשטות כי הצירוף " אל היבשה " הנזכר בפסוק זה חוזר אל האמור בפרק א : " ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה " ( פסוק יג ) , ואם כן הוא הרי שאם המלחים ביקשו לחזור אל יפו , שממנה זה עתה יצאו , לשם אף הוקא יונה . כך אומר מפורשות אב הכנסייה תיאודוסיוס ( בן המאה הרביעית ) . מסורת מקומית בעיר אשדוד - שמקורותיה עלומים - קובעת את מקום פליטתו של יונה ב " גבעת יונה " , המצויה בצפון מערבה של העיר . שונא הניסים ניסים ונפלאות אינם חביבים על יוסף בן מתתיהו , ההיסטוריון השכלתן בן המאה הראשונה , והריהו מבקש לחמוק , לא להתחייב ולא להודות בפה מלא בהתרחשותם של ניסים שעליהם מספר המקרא . על כן הוא קובע כי סיפור בליעת יונה בדג והקאתו הוא עניין עליו " מספרת האגדה " . כך , לדוגמא , יוסף אינו בן חורין שלא לספר על המאורעות המופלאים שאירעו במהלך מתן תורה , אך הוא מוצא לעצמו דרך מילוט בהכרזה : " על הדברים האלה יכול כל אחד מקוראיי בעתיד לחשוב כאוות נפשו , אולם אני מוכרח לספר את הדברים כמו שכתוב בכתבי הקודש" ( קדמוניות היהודים , ספר שלישי ה , ב ) . בכותבו על לקיחתם למרום של חנוך ואליהו הוא מפנה לאסמכתא בכתבי הקודש : " באותו זמן הסתלק אליהו מבין הבריות ואין איש יודע סופו עד היום הזה ... על אליהו ועל חנוך , שחי לפני המבול , כתוב בכתבי הקודש שנסתלקו ואין איש יודע דבר על מותם " ( שם , ספר תשיעי ב , ב ) , אלא שכאן הוא גם נמנע מאזכור פרטים אשר ישוו למעשים מימד נפלא , כגון הזכרת עלייתם השמימה . נטייתו של יוסף להסתיר פרטים המעידים על מימד ניסי ניכרת גם במעשה המן שירד לבני ישראל במדבר . כאן אין הוא מספר כי ביום השישי ירדה כמות כפולה של מן , ואף משווה לתופעה אופי טבעי באומרו כי " עוד היום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה ששלח אלוהים אז , כדי להחיות את העברים ולעשות חסד עם משה " ( שם , ספר שלישי א , ו ) . במקרים אחרים אין יוסף מתאפק והוא מציע הסבר רציונאלי לתופעות . אם על המתקת מי מרה מספרת התורה כי " ויורהו ה ' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" ( שמות טו , כה ) - הרי שלפי גירסת יוסף : " וכששאלו מה עליהם לעשות שהמים ייטבו , ציווה לאנשים
|
|