|
|
עמוד:80
פרק ב פסוק ט משמּרים הבלי שוא חסדּם יעזבו : שני הפסוקים האחרונים במזמור מעוצבים כעימות בין דרכם של עובדי האלילים לבין דרכו של המתפלל . " הבלי שוא " בפסוקנו הוא כינוי לאלילים , וראו בדומה האמור בשירת " האזינו " על העם החוטא : " המה קנאוני בלא אל כיעסוני בהבליהם " ( דברים לב , כא ) , ואף הנביא ירמיהו אומר על פסלי האלילים : " הבל הם מעשה תעתועים " ( י , טו ) . וכך הוא גם במקבילה לפסוקנו בתהילים לא , ז : " שנאתי השומרים הבלי שוא ואני אל ה' בטחתי " . עובדי האלילים הם המשמרים או השומרים אותם , כלומר הדבקים בהם או העובדים אותם ( על הצירוף שמ " ר ועב " ד ראו בראשית ב , טו : " לעבדה ולשמרה " , ובפסוק זה משמעות עב " ד ושמ " ר היא אחת ) . אם " חסדם " מכוון לאלילים , מושא אהבתם של עובדיהם ( על " חסד " ו " אהבה " כמילים נרדפות ראו , למשל , ירמיה ב , ב : " זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך " ) או מושא נאמנותם ( כגון דברים לג , ח : " איש חסידך " ) , אזי אין לפנינו ביטוי לניגוד בין פסוק זה לבין הפסוק הבא , כי פסוקנו יתפרש כאומר כי עובדי האלילים יזנחו את אליליהם וידבקו בה ' . לפיכך דומה כי יש להעדיף את הקריאה המשתקפת בתרגום היווני , תרגום השבעים , " חסדך יעזבו " , הקובעת שעובדי האלילים יגלו כפיות טובה כלפי ה ' וימשיכו לאחוז באמונת השווא שהם מחזיקים בה . לצירוף " עז " ב חסד " ראו רות ב , כ : " אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים " . לאור העימות בין פסוקנו לפסוק הבא יש לדחות גם את הפירוש ש " חסד " משמעו חרפה , שהרי אם עובדי האלילים ינטשו את חרפתם , את אלוהיהם , לא יהיו שונים מן המתפלל . וראו עוד בפירוש הפסוק הבא . הבל הבלים מה לאלילים ולהבל ? הבל הוא משב רוח , כאמור " את כולם ישא רוח יקח הבל " ( ישעיה נז , יג ) ומכאן שהוא סמל לדבר חולף שאין לו קיום של ממש , כדברי איוב המפציר באלוהים להניח לו : " לא לעולם אחיה חדל ממני כי הבל ימי " ( ז , טז ) . מה שאינו בר קימא הוא אפוא שווא ושקר ( ועל כן " שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל " [ משלי לא , ל ]) , ריק ( " ומצרים הבל וריק יעזורו " [ ישעיה ל , ז ]) , וקהלת הזקן הספקן , שכבר ראה הכול בימיו , מסכם וקובע : " הבל הבלים ... הכל הבל " ( א , ב ) . מתיבה זו אף נגזר פועל : " וילכו אחרי ההבל ויהבלו" ( ירמיה ב , ה ) . עם לידת בניהם של אדם וחוה ניתנים להם שמות . שם הבכור , קין , נדרש במקרא במדרש שם גלוי , בדבריה של חוה : " קניתי איש את ה '" ( בראשית ד , א ) . שמו של הבל איננו נדרש , אך משמעותו של שם זה תובן בהמשך העלילה , מגורלו המר , ממותו , בלא שהותיר אחריו זכר והמשך . חייו הקצרים היו אפוא " הבל " . בלשון חכמים זכתה תיבת " הבל " גם למשמעות חדשה , שאין בה מן השיפוטיות . היא נתייחדה לאדים חמים העולים מנשימת האדם ( " הבל תינוקות של בית רבן" [ שבת קיט ע " ב ]) או מן האש ( כגון " מים חמים המעלים הבל " [ ירושלמי תרומות ח , ג ]) ואף לזיעה חמימה ( "אין בשרו מעלה הבל " [ בבא מציעא קז ע " ב ]) .
|
|