|
|
עמוד:7
בפתח הספר אמרה גמרא ( ברכות נז ע " ב ) : " השכים ונפל פסוק לתוך פיו – הרי זה נבואה קטנה " . כנות אף היא נבואה קטנה , בין אמיתית בין מדומה . ומי ידע להבחין , אם לעתים הדובר עצמו אינו יודע ? בין אם אנו נותנים אמון בשיח ובין אם אנו חושדים בו , הכול כבר נמצא בו . השיח תמיד כבר פתוח וכשיר לכנות , ומה שמכשיר אותו היא הרטוריקה – האמנות העתיקה של הבעה ושל שכנוע . הספר שלפנינו מעלה מחדש את הסוגיה המטרידה בגלגוליה השונים את ההוגים למן העת העתיקה ועד היום : סוגיית היחס בין אמת וסיפור , בין נס וייצוג , בין אותנטיות והבעה , בין אישיות ושיח . שתי תפיסות הכנות המנוגדות – כהבעת עצמי אותנטית וכהצגה " תאטרונית" מלאכותית – אינן שלמות ואינן יעילות . " כנות " ו " רטוריקה " מהוות שתי דרכים של כינון האישיות בדיבור , והן משלימות זו את זו עד כדי מזיגה גמורה בכוונת השכנוע . לספר שני חלקים ; החלק הראשון , התאורטי , הוא בגדר בחינה מחודשת של דיבור הכנות כמעשה רטורי , המובילה לדיון גם בעבודת הרטוריקה עצמה ולהצבתה מחדש בפרקטיקה תרבותית רוחנית . בתוך כך מתגבש המושג " רטוריקת הכנות " ( כלשונם של מנחם ברינקר ושל חוקרים אחרים ) התרבותית הקהילתית . כנות ורטוריקה מכוונות לאותה המטרה – לעבודה ההיסטורית לצורך כינון לא פורמלי של הקהילה מתוך חזון . יצירתו של עגנון מגלמת ומממשת את המטרה הזאת בצורה מושלמת ואף מלמדת את דרכי השגתה . בחלק השני של הספר , הדיון בסיפורי השער הראשון של עיר ומלואה זורע אור לא רק על הרטוריקה העגנונית אלא גם על מה שניתן לכנות " שיעורי עגנון ברטוריקה ובכנות " . השיח מרובה הכוונות של עגנון על ההיסטורי ועל הנסי , ה " בלתי אפשרי " , נועד לבחינת האפשרויות הממומשות של הקיום ההיסטורי של הקהילה היהודית מקהילת בוטשאטש ועד לכלל ישראל , וליצירת אפשרויות חדשות , בלתי ממומשות – המיתיות והאמיתיות ביותר בעת ובעונה אחת . עגנון אינו נביא , תנא או מקובל , אך גם אינו מספר השבט – גאונם של ההשכלה ושל הרומנטיקה , אלא הוא , במובן שרק נראה פרדוקסלי , אמן הכנות של הקהילה .
|
|