|
עמוד:14
בכניעה לייאוש הזה נענית הביקורת על עגנון לתנועה הכותבת של עגנון . התודעה הכותבת הזו נעה ביקום שבראה כמדלגת על פני נהר קפוא מלוח קרח צף אחד אל משנהו , ובכל פעם נוחתות רגליה במרכזו של הלוח הצף בחוש נסי של התמצאות דקה שמאפשרת לה לשייט עליו מפתיחתו של הסיפור עד לסיומו – עד לדילוג אל הלוח הבא . ההתמצאות הזו של הכותב מונחית על ידי ידיעות שאבדו לנו , הקוראים ; מה שקע באפיקו של הנהר הזה , וכיצד מוליכים השקיעין הללו את רחובות הנהר הגדול ולהיכן ? הפרשן של עגנון נסחף בזרם הזה ומפרש את הלוחות הצפים עליו , אך המהלך של הנהר לעולם נותר בלתי ידוע . בכך שונה תודעת הפרשן מתודעת הסופר . אילו הייתה כמוה הייתה מוותרת על מאמצי הפרשנות ופונה לכתיבה ספרותית – לרישום הידיעה וההבנה של עצמה . האין זאת האמת שעליה התוודה בכאב ברוך קורצווייל כשסיפר כיצד ויתר על כתיבה ספרותית כשראה בפעם הראשונה את הפרוזה של עגנון ? הביקורת על עגנון שבויה בתוך הפרדוקס של זנון , שתיאר את מסלול ריצתו של אכילס כקו הנחלק לאין סוף . אכילס לעולם לא יגיע אל קצהו כדי להשלים את מרוצתו . זהו המעשה האין סופי של פירוש טקסט של עגנון . ראשיתו תמיד ברצון לגמוא את המרחק הטקסטואלי לכל אורכו , אך תמיד הוא נמצא מרתק יותר בהתכנסות אל הפרגמנטים המרכיבים אותו . כמו בפרדוקס של זנון הוא גומא ׳מרחקים׳ גדולים יותר ככל שצעדיו קטנים , אולם אלה גוררים אותו לאחור מקו האופק המתרחק של פירוש הטקסט המלא . הוויתור על תיאור המשמעות הגדולה של כתבי עגנון הוא תמיד מעשה מפצה ומנחם של התמסרות בענווה מדעית לאלפי ביאורים פרקטליים כדרך שהגיש אברהם הולץ בחיבורו מראות ומקורות ( שוקן , תשנ״ה ) על הכנסת כלה . מאות בנות קול דקות אלה מעוררות באורח פלא קול שותק של משמעות גדולה . הגדולה של הביאורים האלה נולדה מוויתור על הפרויקט של ׳פשר עגנון׳ , והיא מוליכה אל עגנון כפשוטו , כשם חיבורו של שמואל ורסס ( מוסד ביאליק , תש״ס ) , כלומר אל ה׳ממשי׳ שבו . זוהי פנייה חדשה אל מה שאינו בדיוני ואינו מומצא , אלא נתון בהיסטוריה של הקהילה היהודית בטקסטים שלה . ממשות זו כוסתה בתוך כרוניקות יהודיות באבק ארכיאולוגי שעגנון נושף עליו ומציב אותו בתוך עולם הממשות שלו , והיא תמיד מפחידה ומרעישה יותר מכל משמעות נסתרת שמגלה הפרשנות הביקורתית על הבדיון הספרותי . היא מספרת על ההערצה והשנאה שבין לומדי תורה ובין עצמם , הברכה והקללה במגיה של דיבור הצדיק , הגורל המוזר של ספרים שנעשו לפרסונות שאין בעליהן שולטים בהן , המשיכה אל האסון שבנכרי – ועוד ממשויות ( על פי רוב מודחקות ) – שהן לרוב התפרצויות בלתי נצפות של חכמה עתיקה מעורבת ביופי ורוע כפני גורגונה מקפיאים , שהפרוזה של עגנון מבקשת שנביט בהן מבעד למגן פרסאוס הבוהק שהטקסט שלו מציב לפנינו .
|
|