|
|
עמוד:13
מנוסת הבדיוני מצל הממשי הפרוזה של עגנון אין לה ראשית גרעינית ואין לה ענפים של סיום . יצירת עגנון , כל עוד כותבה העניק לה חיים , הייתה ׳יקום מתפשט׳ . הנרטיב של הפיזיקה המודרנית הוא כמדומה המטפורה ההולמת את המטפיזיקה שלה . על צורת ה׳התפתחות׳ הזו של כתיבה הנולדת מתוך עצמה העיד עגנון : ׳בעל דמיון ואין צורך לומר בעל חזון , שכבר בזמן שעוסק בכתיבת ספר אחד כבר מראים לו שלושה עשר ספרים אחרים שמבקשים להיכתב על ידו׳ ( ׳יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו׳ , מולד , יט ( יוני , 1961 עמ׳ . ( 281 ההתחלות של יצירת עגנון , לא אלה הכרונולוגיות מתקופת בוטשאטש , שאברהם באנד כינה אותן בצדק ׳עגנון לפני היותו עגנון׳ ( במאמר היסטוריוגרפי ביוגרפי הנושא שם זה , מולד , כא ( , 1963 עמ׳ , ( 63 - 54 אינן נופלות ביופיין ובמורכבותן מאלה שכתב בערוב ימיו . באיזה אופן יכולה להיחשב הפרוזה של ׳והיה העקוב למישור׳ רק כבשורה מוקדמת לסיפורי עיר ומלואה ? ההתחלות של עגנון קודמות לסיום רק בסדר לינארי שמייצגת הביוגרפיה הממשית של כותבן . היקום הספרותי הבדיוני שלו היה מוגמר בלידתו , הוא היה כולו ׳שם׳ – בלי ראשית ובלי אחרית . כן אין בו , ביקום הספרותי הזה , איים של חשיבות מועדפת : של אזורי כתיבה מועצמים על פני אחרים שהם רפויים . אין בו חתירה להכרעות בנקודות כובד שאליהן נדחסת המשמעות , באופן שנתפוס יצירה יחידה או קטע ממנה כשיא של הדחיסה הזו . הארות פתאום של משמעות מסוימת מבליחות רק משום שהתודעה הקוראת שלנו התפתתה לרגע לצליל שהשמיע הטקסט , והיא החלה לפסוע בעקבותיו כילד מהמלין המהדס אחר החלילן , בחירשות מוחלטת לצלילם של הכלים האחרים באותו טקסט עצמו . על כן שמיעת קול של משמעות אחת ביצירת עגנון כרוכה תמיד ב ' החרשת ' קולה של משמעות אחרת . חשיבויות אלו של משמעויות שהביקורת מוצאת הן המצאותיה שלה , הן מפלטה מהמשימה המייאשת והבלתי אפשרית להפעיל קשב בלתי מחולק ובלתי מפוזר לפוליפוניות האין סופית של יצירת עגנון , שגרשם שלום אמר עליה : ׳אין דבר שאינך יכול לומר על עגנון ! ׳ ( רציפות ומרד , עם עובד , , 1994 עמ׳ . ( 67 ייאוש זה דומה לייאושו של מי שביקש בנפשו להיעשות לחכם של הגמרא כולה והגיע לכך מתוך שוויתר ונעשה בקי בעמוד אחד כאותו משל פרשני שמביא הרב מזאבנא בסיפור ׳המבקשים להם רב׳ בספר עיר ומלואה .
|
|