|
|
עמוד:11
היא גם לא " קול ישראל בערבית " והיא אינה שופר של הממסד הישראלי – ציוני . תחנת א – שמס היא קול ישראלי בערבית ; קול ערבי – מקומי , מובדל ולא מתבדל , קול של מעין חברה שכנגד השואפת , בדרכה , להשתלב . ג . הרגולטור הממסד הישראלי רואה בכלי התקשורת בשפה הערבית " חיילים " בסכסוך הערבי – ישראלי , ולכן רדיו ערבי – עצמאי , בצד היותו כלי שתכליתו לשרת את המדינה ואת אזרחיה הערבים , הוא בעיני הממסד גם כלי פוטנציאלי להסתה או ללוחמה פסיכולוגית . בה בעת אותו ממסד ישראלי רוצה שתחנת הרדיו בשפה הערבית תהיה " גשר לשלום " או " כלי לקירוב לבבות " . כך או כך , לפעמים נדמה כי בעיני הממסד , כמו גם בעיני החברה היהודית , אפילו תחנה שמרנית כמו א–שמס אינה אלא הרע במיעוטו , קרי חובה הקבועה בחוק אשר היחס אליה צריך להיות של כבדהו וחשדהו . הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו היא הרגולטור המפקח על פעולת התחנה מבחינה תפקודית ומקצועית . הרשות מורכבת משני דרגים — מפקח ומקצועי . המועצה הציבורית של הרשות השנייה היא הדרג המפקח , ותפקידה לייצג את הצרכים התקשורתיים של הציבור . אף שבאופן כללי יש המטילים ספק ביכולתה למלא תפקיד זה , המחקר שלנו מציב סימן שאלה גדול יותר בקשר ליכולתה לעשות זאת מול התחנה הערבית , שכן במועצה אין לקול הערבי ייצוג הולם וראוי , ולכן אין מי שישמש נציג של הלך הרוח הערבי בישראל ואין מי שיהיה מליץ היושר הציבורי של התחנה . בלית בררה ממלא את החלל הריק הדרג המקצועי בגוף הרגולטורי , והוא אכן משתדל להגן על התחנה . מצב זה יוצר פרדוקס — הדרג המקצועי הוא גם המפקח וגם מליץ היושר . כפילות זו מערערת את האמון בכשירותו לפקח על שידורי התחנה וביושרתו המקצועית . בשנת 2000 שונתה שיטת הפיקוח על תחנות הרדיו האזוריות , ומאז הרגולטור מסתמך אך ורק על תלונות הציבור , ולא על פיקוח צמוד ועקבי אחר שידוריהן . מצאנו כי בכל הנוגע לתחנת א – שמס הרפורמה הביאה אתה נזק , שכן הציבור הערבי לא נוהג להגיש תלונות . לחלל הריק נכנסו גופים שסדר היום שלהם פוליטי , ובכך הם הציבו אתגר לרגולטור .
|
|