|
|
עמוד:11
בחרנו להתמקד בכמה הטיות רלוונטיות : שנאת הפסד ( הנטייה לתת להפסד משקל גדול ממשקל הרווח ); עיגון והתאמות ( הנטייה לבחור בנקודת מוצא מסוימת ולעשות בה התאמות כדי להגיע לתשובה הסופית שמעוניינים בה ); אופטימי וּ ת יתר ( הערכה עצמית עודפת אף שאינה מתיישבת עם המציאות ); ביטחון יתר ( הערכה עודפת של היכולת לחזות תוצאות עתידיות ) ואגוצנטריות ( הערכת יתר עצמית במה שקשור לתפקידו של האדם המעריך ברצף האירועים שהתרחש ); יציג וּ ת ( ביסוס החלטות למיניהן על פי מידת הקרבה הנתפסת בין ערכים ); וזמינות ( הערכת שכיחות ההסתברות של אירוע מסוים לפי הקל וּ ת שבה דוגמאות או התרחשויות עולות על הדעת ) . בח נּ ו את השפעתן האפשרית של שלל ההטיות הללו על שתי החלטות — על ההחלטה שהתקבלה ב 2005 להפסיק את הריסת הבתים ועל ההחלטה שהתקבלה ב 2008 לחזור ולנקוט מדיניות זו . בחינתנו הביאה אותנו למסקנה שישנה רלוונטיות רבה להטיות קוגניטיביות בקבלת החלטות בנושא של מדיניות הריסת בתים . מסקנה נוספת שהגענו אליה היא שנקיטת המדיניות של הריסת בתים לאורך השנים וההחלטה לחזור אליה בשנת , 2008 למרות ההחלטה הקודמת לחדול ממנה , נעשו במידה רבה בגלל רושם מוטעה , ולא בהכרח מתוך כוונות זדון . המלצתנו : כדי להתמודד עם הטיות קוגניטיביות יש לנסח מנגנון קבלת החלטות שיוכל להביא בחשבון את קיומן של הטיות כאלה ואף לאזן ביניהן . מנגנון קבלת ההחלטות החדש צריך לעמוד על חמישה אדנים : ( 1 ) בחינה עתית של המדיניות על ידי גופים משוחררים ממחויבות למדיניות הקודמת . ועדת שני היא דוגמה מצוינת לגוף משוחרר שכזה . ואכן , שופטי בית המשפט העליון רובינשטיין וחיות הכירו בכך בפסיקתם בעתירה עקרונית נגד מדיניות הריסת הבתים וקבעו כי נדרשת בחינה עתית של המדיניות שתכלול מחקר ומעקב אחר יישום . ( 2 ) מינוי אדם שתפקידו לערער על המדיניות הקיימת ולהציג שיקולים שונים ומנוגדים לאלו שמבססים אותה ( " איפכא מסתברא " ) . ( 3 ) הפרדה בין הגופים המשתתפים בהליכי קבלת ההחלטות באופן שיאזן את ההטיות , למשל להפריד בין אוספי המידע לבין מקבלי ההחלטה
|
|