|
|
עמוד:יב
זיקת הדוברים למקורות ליטורגיים עבריים . כיוון שלפני כשני דורות עזבו הרוב המכריע של היהודים את צפון אפריקה ועלו ארצה , וחלק זעום היגרו לאירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית , הדור האחרון של דוברי המוגרבית היהודית הולך וכלה . בעוד דור לא יהיו עוד דוברים ילידים של הלהגים הללו . על כן נידונה כאן גם שאלה לשונית תרבותית הנוגעת לעתידה של המוגרבית היהודית . היבט לשוני תרבותי אחר של המוגרבית היהודית ייצגה לשון השרח שעמד מעמד ביניים בין לשון מדוברת ללשון כתובה , כי מחד גיסא הוא מתרגם את המקרא או טקסטים עבריים קלסיים אחרים ונוהה במדה רבה אחר לשון המקור , ומאידך גיסא עדיין ניכרים בו סממני הלשון החיה . כיוון שלשון השרח אופיינה כבר , במדה רבה במחקריו של פרופ ' משה בר אשר , לא נדרשתי כאן לאפיונה הכללי , אלא העליתי סוגיות הנוגעות לטקסטים ייחודיים , שרח ההגדה של פסח ותרגום מדרש עשרת הדיברות נוסח צפרו , שלשונן מייצגת קלסיציזם מלאכותי ובעיקר שהם עצמם מלמדים על השפעות תרבותיות חיצוניות , שאפשר לכנות איזוגלוסות טקסטואליות . מאלפות במיוחד ההתפתחויות הספרותיות המקומיות בטקסט שכבר היה עשוי רבדים רבדים שנבנו לאורך ההיסטוריה . גם בפרקי העברית הוצגו שני ממדים , שבעל פה ושבכתב . בראשון נידון המרכיב העברי במוגרבית , ובייחוד בהתוויית דרך מתודולוגית לבחינתו ולזיהויו ; כי בעוד שהמשקעים הלטיני והברברי ניכרים בעליל על רקע ההבדלים הטיפולוגיים שבין הלשונות השמיות לבין לשונות חם והלשונות ההודו אירופיות , הנה העברית לא תמיד ניכרת על רקע הערבית באשר שתיהן לשונות שמיות . ככלל , הדיון הוא לשוני תרבותי היסטורי , ולא בלשני גרידא . בייחוד הודגש ערכו של המרכיב העברי כאחד משלושה ערוצים שבהם המשיכה העברית לקיים את חיותה כל ימי הגלות . בשני הוצגו שש איגרות מליציות מופתיות שנכתבו במהלך המאה התשע עשרה , בלוויית מבוא היסטורי ספרותי לשוני נרחב ואפראט מבאר צמוד . מלבד הדיון בסוגיות כוללות נידונו גם דוגמות של פרטי הלשון . הוצג דיון נרחב במילה ערבית שנעשתה מרכזית בתרבות הישראלית , " מימונה " , ודיון על לשונות ה " ברכה" במרכיב העברי בכמה מלשונות היהודים . הצגת הפרקים הללו בכפיפה אחת מזמנת ספר עיון גם למי שאינם שולטים בלהגי הערבית המוגרבית , באשר יש עמו גם לקח בלשני כללי .
|
|