|
|
עמוד:35
חלוצי הכוורנות העברית בארץ ישראל ראובן ומשה לרר היו לא רק מן החלוצים של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל , כי אם גם חלוצי הכוורנים ביישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל . אמנם גידול דבורים היה מקובל בארץ מקדמת דנא - ומכאן כינויה " ארץ זבת חלב ודבש " - והדבש נמנה עם המוצרים שעליהם גבה השלטון העות ' מאני מסים , אבל לא נודעה לענף זה חשיבות יתרה במשק הפלאתי שבכפר הערבי . במשק הערבי ( כמו בכל המזרח ממצרים עד ארם נהריים ) היו כמה דגמי כוורות , בהן כוורות גליליות ( דמויות צינור ) עשויות מטיט או מחומר שרוף בתנור או מפצלי קנה או כדי מים שקרקעיתם הוסרה ושהונחו זו לצד זו וזו על זו . בכל קומה היה גליל אחד פחות וכך נוצרה מעין פירמידה . בשיטה זו לא היה אפשר לדעת מה יש בכוורת ; הרדייה הרסה את החלות והדבורים נאלצו לבנות חלות חדשות כשהן משקיעות בכך משאבים יקרים ; הכוורות היו נייחות . את ענף הכוורנות בארץ ישראל פיתחו אירופים שהתיישבו בארץ במחצית השנייה של המאה התשע עשרה והביאו עמם מאירופה ידע מתקדם בכוורנות . גדול הכוורנים האירופים בארץ היה הנרי בלדנשפרגר , גרמני צרפתי פרוטסטנטי יוצא אלזס , שבא לארץ ישראל בשנת 8491 וחבר למומר ששמו משולם ואשר ישב בארטס , מדרום לבית לחם , ששם הייתה מסורת של כוורנות . בשנת 8801 ביקרו בארץ ישראל שני מגדלי דבורים מחוץ לארץ : ד " א ג ' ונס הקנדי ופ ' בנטון האמריקאי , שביקשו ללמוד על הדבורים המזרחיות ולבדוק את אפשרויות ייצואן . השניים נפגשו עם הנרי בלדנשפרגר וחילופי המידע ביניהם הועילו לשני הצדדים . ג ' ונס ובנטון אכסנו את הדבורים בארגז שבו מוצבות החלות במסגרות עץ ברווח מסוים זו מזו שאפשר להוציאן , לרדות את הדבש מהן ולהחזירן למילוי מחדש . כך נחסך מן הדבורים המאמץ הכרוך בבניית חלות חדשות . ועוד יתרון היה לשיטה זו : ניתן היה לנייד את הכוורות . בלדנשפרגר וארבעת בניו אימצו את הכוורות המודרניות העשויות עץ , המתפרקות ובעלות המסגרת , שניתן לטלטלן בקלות על בהמות משא ממקום למקום , וכך אפשרו את המעבר מכוורנות נייחת , שאפיינה את המשק הערבי , לכוורנות ניידת , ל " רעייה דבורית " או ל "כוורנות נוודית " , שמטרתה לקרב את הדבורים לפרחי העונה - ולהרחיקן מאזורים שבהם היו ריכוזי צרעות , אויב הדבורים . זמן קצר לאחר בואם של ראובן ומשה לרר לוואדי אל חנין , פגשו השניים את הנרי בלדנשפרגר , וכך תיאר בלדנשפרגר את המפגש במכתב ליעקב לרר , הנמצא באוסף משה פאר : "בחודשי הסתיו נהגנו , אחי ואני , להציב את כוורותינו בוואדי רובין ( בקרבת פלמחים לעתיד לבוא ) . לעתים קרובות עברנו על פני אחוזתו של מר לרר , וכך התיידדנו אתו . אחי הצעיר , שראה את הקשיים הכלכליים של מר לרר , הציע לו להתחיל בגידול דבורים בהדרכתו . זו הייתה ההתחלה . " הדבר היה בשנת . 1887 מכתב אחר ששלח אמיל בלדנשפרגר ליעקב לרר , ואשר תורגם בידי אברהם בן נריה מקריית ענבים ( ושמור באוסף משה פאר ) , מספר כך : דבש ועוקץ פרל ( מינוין ) ומשה לרר
|
עיריית נס ציונה
|