|
|
עמוד:10
כל בית ברדיוס של קילומטרים הפך להיות מרפאה . אנשים חילקו מרק , כתבו מכתבים למשפחות בשמם של החיילים הגוססים וליטפו בחום ידיים מכוסות בדם קרוש . חרף כוונתם הטובה , כך כתב דונאן , המתנדבים היו ונותרו אנשים " מלאי להט הפועלים במבודד ” שעשו " מאמצים מפוזרים ” . לא אחת קרה שהמזון שסיפקו תושבי עיירות לא חכמים במיוחד לכנסיות ולבתי חולים לא התאים לאנשים פצועים , ולא הייתה ברירה אלא לסגור את הדלתות בפניהם . " כתוצאה מכך היו רבים , מלאי נכונות לבלות שעה או שעתיים בחברתם של המטופלים , שהחליטו לוותר על העניין בגלל הצורך לטרוח כדי להשיג הרשאה לכך ... לאנשים המיומנים לא היה די זמן להעניק את העצות וההדרכה הנחוצות למתנדבים , ורובם של אלה שהיו מצוידים ברצון טוב חסרו את הידע והניסיון הדרושים למשימה , כך שהמאמצים שהשקיעו היו לא - נאותים ותכופות לא - אפקטיביים ” . התלהבותם של המתנדבים , שהחלו את פעילותם מתוך נכונות ובכובד ראש , החלה לדעוך בתוך שבוע ימים . הם היו מותשים . " הא ” , נאנח דונאן , " איזו תועלת מרובה ניתן היה להפיק באותן עיירות של לומברדיה , אילו עמדו לרשותנו מאה סניטרים ואחיות מנוסים ומיומנים ! קבוצה כזאת הייתה יכולה לשמש גרעין שסביבו אפשר היה לגבש את העזרה המוגבלת ואת המאמצים המפוזרים , שכה נזקקו להדרכה הולמת ” . כאשר חזר לשווייץ , הוא החל בפעולות שתדלנות שנועדו לקדם יזמה פרטית כזאת ממש . בהצעה ששיגר לתורמים פוטנציאליים , הוא הסביר שפעולתו של הארגון החדש לא זו בלבד שתהיה אנושית ונוצרית , אלא גם תיטיב עם האוצר הלאומי . " הפחתת מספרם של הנכים תביא לחיסכון בהוצאות הממשלה , שצריכה להעניק קצבאות לחיילים נכים ” , נימק דונאן . דווקא הטיעון האחרון הזה הניע את האישיות ההומניטרית הדגולה השנייה של אותה תקופה , האחות הבריטית פלורנס נייטינגייל , לדחות
|
|