|
|
עמוד:9
מתוך שלוליות בוץ מצחינות ומזוהמות בקרישי דם . פצעיהם של החיילים רחשו זבובים . הטוניקה , החולצה , הבשר החשוף והדם יצרו עיסה לא מזוהה השורצת מיני טפילים . חיילים אוסטרים פצועים סיפרו לדונאן כי אחרי צעדה ארוכה ומפרכת הם נשלחו היישר לקרב , ללא מנוחה וללא מזון או שתייה , למעט מנה קצובה של ברנדי . גם חיילים צרפתים צעדו במשך ימים תמימים כדי להגיע אל החזית ; ועד בוקרו של הקרב לא בא דבר אל פיהם למעט ספל קפה . בשל מחסור ברופאים צבאיים , תושבי הכפרים והעיירות הקטנות הסמוכים לסולפרינו הם שנטלו על עצמם את הטיפול בפצועים , אם בחבישה ואם בהגשת מי שתייה . המתנדבים נשאו את החיילים ששרדו לאורוות , לכנסיות ולמנזרים , שם סייעו לקומץ רופאים כפריים בקטיעת איברים . באותן נסיבות , לא ניתן היה להגיש עזרה רפואית הרבה מעבר לזה . " בכל רבע שעה הגיע משלוח נוסף של חיילים פצועים ... והמחסור בסייעים , בסניטרים ובעוזרים אחרים הורגש בחריפות ” , כתב דונאן . הוא קיבץ סביבו קבוצה של מתנדבים , רובם נשים . " חמש מאות חיילים נערמו שם על רצפת הכנסייה , ומאה נוספים שכבו מחוצה לה על מצע של קש , מכוסים ברצועות בד שנועדו לגונן עליהם מפני השמש . הנשים ... עברו מפצוע לפצוע כשהן נושאות כדים ומימיות שהכילו מים נקיים , כדי להרוות את צימאונם וללחלח את פצעיהם ” . דונאן דאג שיכינו קדירות מרק , וצייד את המתנדבים בחפיסות גדולות של רטיות מוך לניקוי הפצעים . מעיירה לא רחוקה משם הוא ארגן אספקה של תרופות , חולצות , תפוזים וטבק – מצרכים שרכש בכספו שלו . דונאן האמין עמוקות באמרה האיטלקית " טוטי פראטלי ” , שפירושה " כולנו אחים ” . הוא הצליח לשכנע את המתנדבים לטפל בכל הפצועים , בכללם חיילים אוסטרים . למחרת היום התארגנו " נדבנים אצילים” ו ” ועדות עזר נשיות ” וראו כבוד לעצמם לטפל בחיילים הפצועים , יהא הלאום שלהם אשר יהא .
|
|