הקדמה

עמוד:8

מצפונכם , מתוך אמונה שגם אם אתם מצילים נפש אחת בלבד , הרי מוטב סיוע כלשהו מלא כלום ? האם לעזוב , או להמשיך ולהגיש סיוע בכל מחיר ? זוהי דילמה בת מאות שנים שעודנה טורדת - מנוחה . בין שניים מראשוני אנשי הסיוע ההומניטרי הבינלאומי , פלורנס נייטינגייל ואנרי דונאן , ניטשה מחלוקת עקרונית באשר לדרך הפעולה הנכונה שיש לנקוט . נייטינגייל הייתה משוכנעת שהסיוע מחטיא את מטרתו אם הצדדים הלוחמים משתמשים בו כדי להשיג יתרון זה על זה . דונאן האמין נחרצות בחובה לסייע ויהי מה . דונאן , שנולד לתוך סביבה קלוויניסטית בשווייץ , היה בנקאי ואיש עסקים בז ’ נבה . בשנת 9185 היה עד ראייה לקרב סולפרינו במהלך המלחמה בין אוסטריה ובין הברית הצרפתית - סרדינית . מתוך שלוש מאות אלף הגברים והנערים בקו החזית בלומברדיה , שאורכו כעשרים וחמישה קילומטרים , נהרגו לא פחות מארבעים אלף איש . ארבעים אלף חיילים נוספים נפצעו . הללו שכבו בשדה הקרב , שם נעזבו לנפשם ורובם נפחו את נשמתם . בספר שהוציא לאור דונאן שלוש שנים אחרי החוויה שעבר , זיכרון מסולפרינו , הוא מתאר את המחזה שנגלה לעיניו בבוקר שלאחר הקרב : גופות של גברים ושל סוסים כיסו את שדה הקרב ; גוויות היו מפוזרות בכבישים , בחפירות , בגאיות , בסבכי שיחים ובשדות הפתוחים ; דרכי הגישה לסולפרינו היו גדושות פשוטו כמשמעו בחיילים מתים . הפצועים האומללים היו חיוורים כרוחות רפאים ונתונים באפיסת כוחות ... מקצתם , שפצעיהם הפתוחים החלו להראות סימני זיהום , כמעט שיצאו מדעתם מרוב ייסורים . הם ביקשו להיגאל מסבלם , והתפתלו בפנים מעוותות במאבקם נגד המוות הקרב ... באזורים מסוימים לא היו מים בנמצא , והצמא היה כה נורא , עד שקצינים וחיילים כאחד השתטחו להרוות את צימאונם

הוצאת שלם


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר