|
|
עמוד:5
אקסטרנית . בסיוע המשפחה שאצלה הפך לבן בית , שהתגוררה בווילה על שפת הנהר , הוא מצא עבודה בנמל . " בהפסקות הצהריים יכולתי להסתובב שם , לעלות לאוניות ... הייתי רואה על הנהר את הדוברות שעוברות , כל אחת באורך 100 מטר ויותר . בכל פעם ראיתי את הקפטן של הדוברה ונופפנו לשלום . יום אחד הוא הגיע לחוף בסירת משוטים ולקח אותי לדוברה . הציע לקחת אותי עד החוף של עבאדן שבאיראן , ולהחזיר . הסכמתי . בדרך , בנקודות המכס , עלה המוכס ובדק בעזרת מקל אם יש סחורות . היו אז הרבה הברחות בין עיראק לאיראן . " מוצר אחד היה יקר מאוד - בדים לחליפות גברים , שהגיעו מלונדון דרך הודו לעיראק . המבריחים היהודים התקשו להעביר את הסחורה הזאת , ואני , שבינתיים הפכתי לחבר של מנהל הדוברה , אמרתי לקפטן : ' אולי נעשה עסק ? ראיתי שכשהמוכס מכניס את מוט הברזל , נותר חלל ריק בחזית של הדוברה , הוא לא בודק שם . נשים שם את הדברים שאני רוצה להעביר לדרום פרס , קח את זה לבתי הזיקוק ושם יחכה מישהו שייקח את זה ' . הוא הסכים . כסף מעוור עיניים . ואז מבריחי הסחורות לפרס פנו אליי , הילד , שאבריח להם אותן . " למה ? לבעל הבית שעבדתי אצלו היה נהג מונית שבצהריים לקח אותו הביתה , יש לו גם סירה . הנהג ראה אותי יום יום , אז גייסתי אותו , שיביא את הסחורה . היה לי נהג , הייתה לי סירה ועשיתי הרבה כסף ... היה לי דוד בעבדן , גייסתי אותו , שתהיה לו עוד פרנסה , שייקח את הסחורה וימכור אותה . הוא הרוויח , אני הרווחתי , הנהג הרוויח , מנהל הדוברה הרוויח - כולם הרוויחו " . " יש דברים שאני לא שוכח . המשפחה שלי משני הצדדים הייתה עשירה מאוד . דודה של אבא שלי הייתה נשואה לקבלן אקירוב - מיליונר , והם גרו בבית דמוי ארמון . הם היו אמידים אבל לא נדיבים כלפי יתומים . היה אז מנהג לקנות לילד נעליים פעמיים בשנה , בפסח ובראש השנה . היות ואהבתי לשחק כדורגל בשכונה , הנעליים לא החזיקו ששה חודשים . בערב חג הפסח באה בת דוד ואמרה לאמא שלי , ' אני הולכת לקנות נעליים ' . אמא ענתה : ' או , זאת הזדמנות . קחי כסף ואת שמואל ותקני גם לו נעליים ' , ונתנה לה כסף . בת הדוד לקחה אותי ביד ופתאום באה עליזה , בת הדודה של המיליונר אקירוב ושאלה לאן פנינו . בת הדוד אמרה : ' אני הולכת לקנות נעליים וגם קונה לשמואל , אמא שלו נתנה לי כסף ' , בעודה מחזיקה אותי ביד כמו ילד . אמרה לה ההיא , ' מה ? נלך עם היתום ברחוב ? ' אני לא יודע אם קלטתי את המשפט טוב . אבל פתאום בת הדוד שהלכתי לקנות איתה נעליים אומרת שכואבת לה הבטן ומחזירה אותי לאמא שלי . " חלף הזמן . אבא של העשירים , שהכול היה תלוי בו , נפטר , ואמא שלי החליטה לעזור להם . יום אחד באה בת הדוד ואמרה לאמא שלי : ' זוכרת שהייתי צריכה לקנות לשמואל נעליים וחזרתי ואמרתי לך שכואבת לי הבטן ? שיקרתי לך , הבטן לא כאבה לי . זה בגלל עליזה , שאמרה ' מה , את הולכת עם יתום ? . לכן שיקרתי ' . הסיפור הזה אימת את מה ששמעתי כילד . כשהגענו לארץ , אחרי שחזרתי משליחות , גיליתי שהם גרים בדירת חדר ביד אליהו . כשחזרתי יום אחד הביתה ראיתי מהגב את הבחורה ההיא , שאמרה ' עם היתום ' , מדברת עם אמא שלי . לא ידעתי אם היא ראתה אותי . כשחשבתי שהלכה פתחתי את הדלת וראיתי את הגברת האמידה הזאת מתכופפת ומנשקת את הראש של אמא שלי . כשהלכה ניגשה אליי אמי ואמרה : ' איבני , מה שיש לך בלב אני לא יכולה להוציא , ואני לא רוצה שתשכח . אבל אם היא הגיעה למצב שהיא באה ומנשקת את הראש שלי , צריך לעזור לה ' . והיה לי כוח לעזור בארץ , בעזרת חברים בסוכנות שיכלו לתעדף את האכלוס במעברות " . המאדאם שעזרה לעם ישראל שבועות ספורים לאחר עלייתו ארצה , לקראת סוף , 1949 זומן סמי לפגישה עם איסר הראל וגויס על ידו לשב " כ לתפקיד החשוב של מנהל המחלקה הארצית למלחמה בריגול הערבי . הוא היה בן 25 בלבד אף כי שבע עלילות , ועדיין לא הספיק להכיר את הארץ . העדפתו למינוי על פני ותיקים ממנו עוררה תחילה הסתייגויות מצד חלקם , " אמרתי לקפטן : ' אולי נעשה עסק ? ראיתי שכשהמוכס מכניס את מוט הברזל , נותר חלל ריק בחזית של הדוברה , הוא לא בודק שם . נשים שם את הדברים שאני רוצה להעביר לדרום פרס , קח את זה לבתי הזיקוק ושם יחכה מישהו שייקח את זה ' . הוא הסכים . כסף מעוור עיניים . ואז מבריחי הסחורות לפרס פנו אליי , הילד , שאבריח להם אותן" שמואל ( סמי ) מוריה . איסטנבול 1954
|
|