|
|
עמוד:8
מן הבוקר ועד הבוקר למחרת . כך בגן , כך בימי בית הספר היסודי , וכך עד אמצע בית הספר התיכון . ופתאום , יום אחד , ראה אותי מישהו בנפרד , ולא רק כחלק מהקבוצה שכונתה כיתת " מענית " , גדוד " אדמית " , חניכי " מבואות הנגב " ועוד שמות קולקטיביים שסימנו את היער כאחד ולא את עציו השונים זה מזה . הייתי בשבילו משהו שלא ידעתי כלל על קיומו : מי שאני בלי לבקש ממני דבר נוסף . ממרום גובהו היה גוחן בעדינות לאדמה , חושף רקפת שנחבאה לה ואחר כך מוריד מעליו את מעיל הפליין מידה XL שקראנו לו " מעיל הטייסים " , מטביע אותי בתוכו , מחייך ואומר שעכשיו חם לו . הייתי נערה מאוהבת בנער שהלך פעמיים מראש הנקרה לאשדוד כדי להתגייס לקומנדו הימי . בפעם הראשונה המסע נגמר בבית החולים תל השומר לאחר שדבורה עקצה אותו סמוך לעין . הוא לא ויתר ויצא למסע נוסף . צלצול הטלפון הציבורי שעמד מתחת למתלה המעילים בכניסה לחדר האוכל והצעקה הקוראת בשמי בישרו לי כי השיחה מיועדת לי . מסע הגיבוש לשייטת הסתיים לאחר חמישה ימים ללא שינה בהליכה רצופה לאורך חוף הים . במבואה של חדר האוכל הקיבוצי , בתוך הרעש סביבי , שמעתי אותו מבקש שאבוא אליו . באותם ימים עוד לא ידעתי כמה נדירות יהיו בקשותיו ממני . לרגע תהיתי אם לא היה זה ההד המתעתע של קו הטלפון והרעש מסביב , ואם לא את קולי שלי ואת בקשתי הכמוסה להגיע אליו שמעתי . אבא שלי , שתמיד היה בתפקידי ציבור עם רכב צמוד , הסכים במחווה חד - פעמית לקחת אותי לשם , מרחק של שעה נסיעה . באותו ערב נכרתה בינינו ברית שמעולם לא הופרה . בחדר השינה המשותף לי ולעוד שלושה בני משק החלפתי את תמונת ואן גוך הדהויה בפוסטר גדול הקורא להתגייס לקומנדו הימי . מאותה העת היה השירות הצבאי במסלול ההכשרה ארוך השנים של השייטת למשאלה שלי , שאימצתי לי , עד שנתפוגגה אמונתי בה שנתיים או שלוש שנים מאוחר יותר . בשלוש השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים כבר נפערו סדקים באמונות המוחלטות שסבבו אותנו . בקיעים אלה נוספו על אלה שכבר החלו לצוץ בסבך מחשבותיי : ספקות בסוציאליזם המקודש , בתנועה הקיבוצית ובערכיה ובייחוד בנפלאותיו ובהדרו של החינוך המשותף . אולם בכל הנוגע לאידאולוגיה הציונית ולצה " ל עדיין הייתה בי
|
|