|
|
עמוד:13
כאלה . אבל כשאני כותב אני נוהג בדיוק הפוך : אני לא עושה את היצירה , אלא להפך , אני יוצא מהיצירות שלי . “ יוצא" תרתי משמע : ראשית , אחרי שהייתי בפנים אני יוצא החוצה ורואה את עצמי מבחוץ , ושנית , אני יוצא כתוצאה של היצירה ; ואז אני שואל את עצמי מה זה אומר ומנסה להבין את זה . לא אני כותב את היצירה , אלא היצירה בונה אותי . הרבה פעמים אני מרגיש שהיצירה ממש יוצרת אותי , שאני המדיום . בעצם כל הזמן אני חי בתוך זרמים מאוד מאוד חזקים . ועכשיו תוסיפי לכל זאת ממד שלישי . ההתעסקות שלי באמנות ידועה , וגם ההתעסקות שלי בדת ... מירה : לא הייתי קוראת לדת התעסקות . הבנתי שהיא בבסיס הקיום שלך . אנדרה : זה נכון , ובכל זאת הדת היא גם התעסקות , במיוחד אצל היהודים , ובעיקר הלימוד . הלימוד זה הלב . אני מנסה ללמוד כל יום ולעתים גם לתת שיעור לאחרים , דבר שדורש זמן הכנה . מירה : הלימוד הוא בשבילך עיקרון לא רק בדת , אלא גם באמנות , בחינוך , בחיים . נכון ? אנדרה : ברור שקומפוזיציות הן גם לימוד . בכל אופן , שני הקטבים האלה אצלי ברורים לאלה שמכירים אותי קצת . הציר השלישי — התעסקותי בפסיכואנליזה — ידוע פחות , אבל בלעדיו שני הראשונים לא היו מתקיימים . ולעניין זה אני מוכרח להקדים כמה מילים : בעיני האנשים , או שאתה פסיכואנליטיקן , ואז אתה מקצוען , או שאתה פציינט , מטופל , ואז אתה בעייתי . הנושא הזה הוא די טאבו . רוב האנשים רואים רק את הצד הרפואי שבדבר ולא רואים שזה גם אחד מאותם המאבקים למודעות , שאדם עושה גם באמנות , גם בדת וגם בפילוסופיה . אני השתמשתי בפסיכואנליזה בכל מיני תקופות בחיי . מגיל צעיר , עוד בהונגריה , זה היה חלק מהבנייה העצמית שלי , זה היה דיאלוג עם עצמי . חלק מההיגיינה הנפשית אצלי היה לדעת תמיד מה קורה בשכבות העמוקות ביותר . כי אם הייתי נותן לכוחות של הבלתי מודע שלי להוביל את חיי , לא הייתי מגיע לשום דבר — לא לנישואים ולא לארץ ולא להיות אבא ולא להיות עצמי . אני רואה איך זה קורה להרבה אמנים מוכשרים ואינטליגנטיים מאוד , שיש בתוכם איזו חיה שהם לא מוכנים להתמודד איתה , מעין מפלצת שהולכת איתם ומובילה אותם , והם לא יודעים על קיומה !
|
|