|
|
עמוד:13
לא מסופר כאן על תגובתה של דינה עצמה , לא בעת המעשה ולא לאחריו . לקראת סוף הסיפור יתברר לקורא שמאז האונס נמצאת דינה בביתו של שכם עד שהיא נלקחת משם בידי אחיה הנוקמים , אבל גם אז איננו שומעים דבר מפיה של הנערה אל בני משפחתה וגם לא דבר מפיותיהם אליה . אין ספק שהצגת האירוע בדרך זו יש בה יותר מרמז למורכבותו של העניין מבחינת רגשותיה ופעולותיה של דינה , אולי עוד לפני מעשה האונס עצמו , והזמנת הקורא להשתתף בעיצוב הפרשני והדרשני של הסיפור ובהערכת דמותה של דינה . תכונה בולטת אחרת של הסיפור המקראי היא הניסיון המוצלח בדרך כלל של המספר להימנע מנקיטת עמדה מוצהרת באשר לגיבורו ולמעשיו , ותכונה זו קרובה במהותה לדברים שהועלו בשורות הקודמות . כך למשל נמנע המספר בפרשת דוד ובת שבע להפליג בהערכתו שלו למעשיהם של גיבורי הסיפור , והוא מעדיף לנקוט עמדה זהירה של מתאר שקול וניטרלי ולתת למעשים ולמאורעות לדבר בעד עצמם . לא רק שאיננו יודעים מה חשבה בת שבע הנקראת אל המלך בעוד בעלה נעדר מביתו זמן ממושך , ומה חשבה היא זמן מה לאחר מכן כששולחה אל בין ארבעת קירות ביתה ואל הרהוריה , אלא שגם למחבר אין כביכול מה לומר על כך . רק בסיומו של הפרק תבוא הערכה קצרה , מתונה , מאולצת - ואפילו היא אינה הבעה גלויה של דעת המספר אלא משקפת את הנעשה מאחורי הפרגוד : "וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה '" ( שמואל ב יא , כז . ( הסיפור זורם בקצב שלו בלי הערות ביניים או הבעות דעה של המחבר , ועל הקורא להשלים את החסר כהבנתו .
|
|