|
|
עמוד:11
עם המכונה : "הפעוט יישאר כאן . ישב ויסתכל בעיניים מלאות לב על המכונה העומדת . יחלום . מתי יחלום על אמא . ( 12 , 1952 ) " ? גרשון יודע שעמוס חולם על היום שבו ירשו לו להפעיל את המכונה בעצמו , והוא תוהה מתי יאבדו חלומותיו של הילד בן השש את האספקט הקיבוצי שלהם ויפנו לאפיק הפרטי כיאה לחלומות . מתברר שהעמוסים כן חלמו על אמא , גם אם לא דיברו על כך בילדותם , וכשגדלו התחילו לכתוב על האם החסרה ועל חלומותיהם עליה . מגמה זו הולכת ומתחזקת בסיפורת העברית בעשור האחרון , והיא משתלבת היטב עם המגמה האוטוביוגרפית המציינת את הסיפורת הזאת בשנים האחרונות . אזכיר כאן , בין השאר , את ספריהם של נורית זרחי , ( 1999 ) נועה זית , ( 2009 ) יעל נאמן ( 2011 ) וארנה גולן . ( 2012 ) דוגמא בולטת אחרת מהווה הסיפורת של הסופרים "המזרחיים . " יוצרים כרונית מטלון , ( 2008 ) לאה איני ( 2009 ) וסמי ברדוגו ( 2010 ) מתארים אמהות חסרות השכלה , המתקשות להשתלב בתרבות החדשה שאליה הגיעו , ועובדה זו מקשה מאוד על תפקודן כאמהות . ברומנים של סופרים אלה לא נמצא את האם המזרחית בעלת הלב החם והתבשילים החמים , אלא אם קשת יום שילדיה מתביישים בה , ורק בבגרותם הם מחפשים דרך להשלים איתה . גם כתיבתם של סופרים אלה משתלבת עם מגמת הכתיבה האוטוביוגרפית שמציינת את הסיפורת העברית בת זמננו . מעניין לציין כי כמה וכמה מבני הדור השני "המזרחי" ( למשל , סמי ברדוגו , עמנואל פינטו ([ 2009 ] יוצרים קשר אפשרי בין אמא שלא השתלבה בתרבות הישראלית לבין חוסר היכולת לעצב זהות מינית ברורה . דוגמא מובהקת אחרת לקשר שבין ייצוגי האמהות להיסטוריה הישראלית / הציונית מהווה הסיפורת של יצחק אוורבוך אורפז . אורפז היה בנערותו חניך נלהב של תנועת השומר הצעיר . ברוח רעיונות התנועה עלה ארצה והשאיר מאחוריו בבסרביה אמא חולה . בחלום , שעליו הוא מספר במסה וידויית שצירף לספרו לפני הרעש , ( 1999 ) מביטה בו אמו בשתיקה ואינה אומרת מילה . למרות שתיקתה ברור לו שהיא מאשימה אותו , והוא שומע בבירור את מה שלא אמרה , "רצחת אותי , בני . ( 574 ) " ! תחושת האשמה הזאת מולידה אצלו את "אשמת אורסטס" ( שם . ( אשמה
|
|