|
|
עמוד:12
תחושת הכוח הזאת כמעט איננה מורגשת . מדי בוקר הם מגיעים לבניין ה # יש , מנווטים את מכוניותיהם בין קוביות הבטון שהוצבו בירידה למגרש החנייה מטעמי ביטחון , ונבלעים מאחורי שער הברזל החשמלי , שחוצץ בין החנייה לחניון התת קרקעי המיועד לשופטים , הם נכנסים למעלית , וכמפתח השמור רק להם עולים מן החניון היישר לקומת השופטים . ראשון , כמעט עם עלות השחר , אחרי שחיית בוקר בבריכה , מגיע אדמונד לוי , והוא גם בין הראשונים לעזוב את המשכן , בסביבות שש לפנות ערב . לוי נחשב חריג , יוצא דופן בין שוכני המשכן , מתבודד מטבעו , מסתורי משהו , נמנע במפגיע מלהתחבר עם שופטים אחרים , וגם הם אינם מחפשים את קרבתו . זמן קצר אחריו מגיעה איילה פרוקצ'יה , שעובדת ללא הפסקה עד שעות הערב המאוחרות . בשבע ושלושים בערך נהגו להגיח אל הקומה מישאל חשין , דליה דורנר ודורית ביניש , ועד שמונה ושלושים , כמחצית השעה לפני תחילת הדיונים , מגיעים כמעט כל השופטים . מרביתם עובדים עד לשעות המאוחרות של הערב ועוד נוטלים עימם תיקים לעבודה בבית . סדר יום כזה מותיר זמן מועט יחסית לטפיחה עצמית על השכם ולמאבקי כוח . אולם באותו ערב של יום שני , ה 17 במארס , 2003 קמו השופטים על נשיאם . צופה מן הצד היה משער שהשופטים חלוקים ביניהם בעניין אידיאולוגי כלשהו , סוגיה עקרונית מן המעלה הראשונה , אולי פסק דין חשוב שמעורר ויכוח אינטלקטואלי מפרה ומשלהב יצרים , חוק כנסת שדנים באפשרות ביטולו . אך לא . היה זה מאבק כוח פוליטי פנימי , מן הקשים שהתחוללו אי פעם במשכן , עימות חזיתי בין ברק לבין ביניש על מינוי שופט נוסף , יותר נכון שופטת . כי לקראת ערב התכנסו השופטים לישיבה המכרעת , השלישית במספר , בשאלת מינויה של פרופסור נילי כהן לשופטת בבית המשפט העליון . זה ימים רבים שכל בית המשפט , מן המסד עד הטפחות , היה מודע לתהום שהולכת ונפערת בין ברק לבין בת טיפוחיו , דורית ביניש , שאותה מינה בעמל רב לבית המשפט העליון ואותה ייעד לרשת את מקומו כנשיא , וכעת היא פונה נגדו ואף מצליחה לגייס את מרבית השופטים האחרים לעמוד לצידה . ברק נותר מבודד . כל ארגון אוהב להתייחס אל עצמו כאל משפחה , לפחות כלפי חוץ . בדרך כלל זהו דימוי היולי ששמור בעיקר לנאומים באירועים חגיגיים
|
|