|
|
עמוד:11
הנשיאה המיועדת רוח קרירה של ערב ירושלמי בשלהי חורף נשבה בחוץ . השעה היתה בערך תשע , ובבודקןה בכניסה לחנייה של בית המשפט העליון ישב איש הביטחון מכורבל עד לצווארו בדובון , ולצדו כמו תמיד מונח מכשיר קשר . הוא נראה משועמם . הקומה השנייה , היא הקומה של לשכות השופטים - היתה שוממה . רק מעבר לדלתות הזכוכית של לשכת הנשיא רחשה פעילות . החדר האובאלי - הוא נקרא כך על שם השולחן הסגלגל הענק אשר כמעט ממלא אותו - ממוקם בקצה השמאלי של הלשכה ובו מתקיימות כל ישיבות השופטים . עכשיו בקעו ממנו קולות רמים . מזכירתו של הנשיא לשעות אחר הצהריים העיפה מדי פעם מבט מודאג לכיוון החדר . כמי שמכירה היטב את אורחות החיים בלשכה , השקטה בדרך כלל , היא ידעה שמתרחש משהו יוצא דופן . זה למעלה משלוש שעות , הרבה מעבר למקובל , הם ישבו סביב השולחן הסגלגל באחת הישיבות הקשות והסוערות ביותר שידע המוסד הזה מאז היווסדו . משנסתיימה הישיבה , הגיח אהרן ברק מן החדר . הוא לא עבר כהרגלו דרך המטבחון הצר , שמפריד בין חדר הישיבות לבין המבואה המרווחת שיושבת בה המזכירה , הוא לא עצר לידה כפי שהוא נוהג בדרך כלל , גם לא שאל אם יש בשבילו הודעות . הפעם , חיוור ותשוש , נכנס דרך הדלת הצדדית ונבלע בצעד מהיר בתוך חדרו שלו . רק שופט אחד , תיאודור אור , מיהר ללכת אחריו . שופטי בית המשפט העליון נהנים בדרך כלל מיוקרה כמעט חסרת תקדים . עבודתם מלווה בתחושה פנימית של שליחות ושל נחישות תכליתית , אולם גם בהכרה עמוקה בכוחם , שנובעת מן הידיעה שיש באפשרותם לשנות סדרי עולם , לפטר שר , לחרוץ גורלו של ראש ממשלה ולהניע תהליכים של אבולוציה חברתית . בימים כתיקונם
|
|