|
|
עמוד:21
נתיב חיי דברים שנשאה חסיה גורב , גמלאית נתיב , בערב שנערך לגמלאי נתיב במלון סיטי בתל אביב במרץ 2014 אני נמנית על הגמלאים גויסתי לנתיב בשנות החמישים היינו בין החורשים , הזורעים וגם זכינו להיות בין הקוצרים . עבודתנו נעשתה בהסתר , במחשך למען אחינו מעבר למסך . אספנו כל פרט על כל יהודי כאילו היה רק הוא יחידי . כל מפגש עם יהודים תוכנן כמבצע ביודענו שהוא מהווה סכנה . היהודים השתוקקו למידע על ישראל ומה נעשה למענם בתבל . המניע שלנו היה האמונה בחשיבות היעד , גודל המשימה וזה נתן הכוח על מכשולים לגבור ובמנהרת החושך לראות את קצה האור . עובדי נתיב נבדלו מהיתר שעשייתם תרמה ליהלום הכתר הם ראו במלאכתם דבקות בשליחות להימנות על נתיב נחשבה אז לזכות . נתיב פעל לאורך כל השנים במבצעים אין ספור שתוכנם עלומים ונתיב יפאר בדפים מזהירים את תולדות העם ודברי הימים . וכל אחד הוסיף בשעתו תרומה גדולה למען עמו . נתיב יכול לשאת בגאון הזכות להגדיל העם במיליון זו תרומה כבירה , זו תרומה רבת ערך וזה לא סוף פסוק ולא סוף הדרך . ודווקא כעת כשהמצב לא יציב חייב להמשיך ולפעול עוד נתיב כי אין כמוהו מנוסה ומוכשר להבין את היום ולבנות המחר . ולכל המעורבים העוסקים במלאכה נאחל שיזכו להרבה הצלחה . נכתב בלב נפעם 47 שנים למלחמת ששת הימים איך פגשתי את המלחמה יוכיו' 5 ביוני , 1967 שבע בבוקר . אני ניגשת בהיסוס רב לרס “ ר המדור ומבקשת : “ אולי אני יכולה לצאת עכשיו במקום בשמונה . “? “ למה ?“ מגיעה התשובה הרועמת . “ יוסי , המילואימניק , יוצא ברכב שלו ומוכן לקחת אותי לתל אביב ומשם אקח אוטובוס הביתה . “ “ אין בעיה , “ מחייך הרס “ ר , “ אבל מי שיוצא קודם חוזר קודם . “ טוב , נו , למה אפשר לצפות מרס “ ר . אני מאושרת שהסכים . היחידה נכנסה לכוננות ביום העצמאות ורק היום - אחרי 20 יום של עבודת משמרות מפרכת שלא הותירה זמן אלא לשינה - הגיע תורי לצאת לחופשה בת שמונה שעות . שנינו , הרס “ ר ואני , חפים מכל ידע על העומד להתרחש . לא עבר זמן רב ומצאתי עצמי ליד קולנוע אלנבי בתל אביב . אני מגיעה לתחנת האוטובוס ונתקלת בהודעה מוזרה ביותר : “ לרגל המצב הקו בוטל . “ אין ברירה . אני מתחילה לצעוד לעבר דרך פתח תקווה , למשרד של אבא . הוא כבר יקפיץ אותי הביתה במכונית . בדרך אני נתקלת בעוד תופעות “ מוזרות : “ שקי חול בפתחי חדרי מדרגות , אנשי הג “ א בכל מקום . “ מה קורה כאן ?“ אני שואלת את עצמי . ובעודי תוהה על המתרחש הגיע השיא צפירת אזעקה . אנשי הג “ א מתרוצצים , שורקים במשרוקיות , צועקים ומקפידים שכולם ייכנסו לחדרי המדרגות הממוגנים . ואני ? אני בטוחה שבעודי עמלה על פענוח מהלכי האויב , עמי שלי , איך אומרים , “ ירד מן הפסים . “ וממשיכה לצעוד לעבר דרך פתח תקווה . אנשי הג “ א רואים חיילת במדים צועדת בנחישות ומניחים כי היא יודעת לאן היא הולכת ולמה . והנה משרדו של אבא . אני נכנסת , שממה . אין איש . “ איפה כולם “? לא ברור . לפתע נשמעת צפירה נוספת - צפירת ההרגעה ועובדי המשרד מתחילים לצאת מן המקלט . אני רצה אל אבא ומספרת לו בהתרגשות “ קיבלתי חופש . “ אבא מסתכל עלי בתמיהה : “ אבל המלחמה התחילה . איך נתנו לך לצאת ?“ “ נתנו , “ אני עונה בנחישות , “ קח אותי הביתה . “ “ את לא צריכה לחזור מיד לבסיס ?“ “ אמרתי לך . נתנו לי שמונה שעות . “ אבא נכנע . בבית אימא רק רואה אותי ומתחילה לבכות . “ מה יהיה ? יש מלחמה . “ ומיד אחר כך התשובה הניצחת לכל משבר : “ בואי תאכלי משהו . “ אבא חוזר ומביע , בשקט , את דעתו - שאני חייבת לחזור מיד לצבא . אימא מתקוממת : “ קודם שתלך ותגיד שלום לסבתא . “ אני בבית האבות של סבתא . המהומה רבה . כל הזקנים והזקנות עטים על ה “ מציאה “ - חיילת , מקור אמין למידע . “ מי התחיל במלחמה ?“ “ המצרים . “ “ ואיפה המלחמה ?“ “ אצלם . “ תמיד אמרו לי שצריך לשמור על שלוות נפשה של סבתא . בשלב זה אני מתחילה לחשוב שכדאי לשמוע לאבא ולחזור לבסיס . אבל לאימא יש עוד רעיון : “ לכי להגיד שלום לאחיך הקטן בבית הספר . “ ואני הולכת . בית הספר הוא אותו בית ספר שבו למדתי , וחלק מהמורות עדיין זוכרות אותי . אני פוגשת את אחי , נפרדת ממנו כאילו בעוד רגע אצא לחזית , ופונה ללכת . אבל לא . לא נותנים לי לצאת . המורות עטות עלי עם חבילות ענק של מכתבים . “ הילדים כתבו ועכשיו , כשהמלחמה התחילה , למי נשלח את המכתבים ? קחי והעבירי אותם לחיילים המשרתים אתך . “ אני מנסה להתחמק , להסביר שדרכי לא בדיוק לחזית . כלום לא עוזר . אני יוצאת עם מעטפת ענק ובה המכתבים . אני משערת שכמה מהחיילים ששירתו באותה תקופה במפקדה עוד זוכרים את המכתבים , ואיך נדנדתי להם שיענו עליהם .
|
|