|
|
עמוד:יב
שהתגבשו סביב נושאים מסויימים , כשכל סוגה מאופיינת במערכת סגורה ונוקשה למדי של כללים , במוטיבים קבועים שעפויים בה , בדרכי ביטוי מקובלות ואפילו בניבים לשוניים מסויימים שאימעה לעעמה . בעד העורות הקלאסיות של השירים שווי החרח התרבו בה גם העורות הסטרופיות של ' שירי האיזור ' . '' להלכה ולמעשה כבר שלטה בשירה הערבית ההשקפה הדואליסטית שהבדילה בין התוכן כגופו של השיר לבין עיעובו בלשק כלבושו המקושט . כבר רווחה התפישה שהבדילה בין יעניין' הדיבור השירי לבין "תמלילו . ' עם התפתחות סגנון השירה 'הרח ש והמפליא' - סגנק הבדיע - הגיעה לשיאה גם הנטייה לאסתטיקה אורנמנטאלית והלןשב , הן של יוערי השירה והן של קהל היעד שלה , היה נתק בעיקר לקישוטיה . בכל אלה - בתכניה , בדרכי הבעתה ובחוקי הפואטיקה שלה - הולכת שירת החול העברית בספרד בעקבות השירה הערבית . כבר במחעית הראשונה של המאה האחת עשרה , שניים שלשה דורות לאחר התחלותיה המהוססות , היא הגיעה להישגים שמכל בחינה חשובה לא נפלו מהישגיהם של גדולי המשוררים הערבים . ש > רת החול — הל י שון , הסוגות והנושאים משוררי ספרד ופייטניה דחו את לשונם הקשה והסתומה של הפייטנים הקדומים וההולכים בעקבותיהם . הם אימעו את לשון המקרא בטהרתה , כנתינתה במקור המקודש העתיק , ללא שינויים בולטים - אף שלא נמנעו מהרחבת תחומיה בדרכים שונות , ככל שערכי הביטוי החדשים חייבו זאת . ב'ספר העיונים והדיונים' ( עם' 202 והלאה ) נתן משה אבן עזרא ביטוי קיעוני להשקפה שרק בנאמנות מוחלטת ללשק המקרא תושג העחות הנכספת של שירה עלולה ומדוייקת . הוא אף מטיף להימנע 'מן הדיבור המעורפל , ' לברוח מן הלשון הגסה ולרחוק מן הביטויים המחרים . ' תהא לשונך פשוטה לא עריכה פירוש ומובנה לא זקוק לדרוש , ' הוא מפעיר במשורר המתחיל , שכן עודקים האומרים ש'הטוב בשירים מה שיחידי הסגולה מרועים ממנו ובני העם והפשוטים ! מבינים אותר" ( שם , עמ' . ( 155-154 בגמישות מפתיעה וכמעט בלי משברים הסתגלה 'לשון הקודש' עתיקת הימים ליעדה החדש . עד מהרה למדו המשוררים לחבר בה במשקל ובחרוז שירים על כמעט כל הנושאים שאיפיינו את הסוגות השונות של השירה הערבית . כמתחייב מתלותם בחסדי פטרונים עשירים הירבו לכתוב
|
|