|
|
עמוד:11
ומתוך הזדהות עמוקה , גופנית , חושית , עם החומר במובן הישיר והגולמי ביותר . התפתחותו של מאטיס התהוותה כתהליך למידה ארוך , שפירושו שכחת הנלמד . במגזרות הנייר מאטיס מביא להפלת הדימוי , לפירוקו , בעודו חותר לאופני חיבורו מחדש מתוך תכונות החומר הצבעוני והדו ממרי . בכך ניתן הדגם למגמה מתמשכת בעשייתו , שעיקרה חתירה מתחדשת ליצירת הדימוי , הסימן , תוך דחיית קיבועה של הצורה בתוך נוסחה . מגמה זו התבטאה , כאמור , בשקדנות שבה עסק במשקל הסגולי והיחסי של כל מרכיב ומרכיב בקומפוזיציות שלו , בשאלות של התאמה , הנגדה , פרופורציות ומיקום , הנשאלות מחדש לגבי כל קבוצה חדשה של עבודות . גוםטב מורו , שהיה מורה של מאטיס באקדמיה לאמנויות יפות בפריז , התנבא כי מאטיס "מיועד לפשט את הציור . " ייעוד זה תבע ממאטיס לנפות מאמנות תקופתו את המיותר , הנדוש , המשועבד לנוסחים של חיקוי והעתקה . כדי לפשט את הציור היה עליו להמציא אותו מחדש בכוחות עצמו . הניסויים שערך מאטיס - בסוגיות של קומפוזיציה צבעונית , בכל סוגי הרישום וההדפס , בתבליט ובפיסול , בז'אנרים שונים החל מציור שמן על בד , דרך עבודתו כמאייר של ספרים רבים , ועד למגזרות הנייר - הם מסע היכרות ממושך , שנדמה כי הוא מסתיים לעיתים בווירטואוזיות לשמה , בהתענגות שבמיומנות . אך יכולתו לסגת , מתוך רצון וצורך , מהעמדה הבטוחה של סגנון "בדוק , " היא חלק מאותה רתיעה מודעת מקיבועו של תהליך היצירה בחזרה שיטתית על אפקט , על מיצוי > על אף שתופעה זו קיימת גם ביצירתו , בעיקר ברישום ובהדפס . ( בשנים האחרונות של יצירתו , המפלט מהווירטואוזיות התבטא בבחירת מדיומים חדשים , שהצריכו למידה של חוקיות חדשה . בתקופות המוקדמות ועד שנות ה 20 היתה למאטיס יכולת לשוב ולחדור אל יצירה קודמת שלו , תוך הערכה מחדש של המעשה האמנותי שלו עצמו לקראת כיבוש נוסף . צורך זה לחדור שוב ושוב לתוך נוסחים קודמים מטרתו לשקול מחדש את מאזן הכוחות המקיים את הקומפוזיציה , ולהמציא לו נוסח מקביל וחליפי . נוסח זה מקיים זכר לחוויה חושית חד פעמית של
|
|