|
|
עמוד:13
היתה עשירה מאוד ואף החזירה לה את השפעתה במאה השמונה עשרה . "ארבע מאות המשפחות" של אצולת החצר נשארו הנהנים crrmn מן המארות המלכותיות , הדרגות הכנסייתיות הרמות , הקצינות בצבא , משרות המושלים והכנסיות שנתן המלך . קרוב לרבע מכלל התקציב הגיע לידיהם . מורת רוחה הנושנה של המלכות מן האצולה הפיאודאלית שככה ; ובימי לואי החמישה עשר ולואי השישה עשר שוב נבחרו מרבית המיניסטרים מקרב האצילים מלידה . אולם אצולה זו נשארה בכל זאת אנטי שושלתית בהשקפותיה , והיתה אי צייתנית ומקור סכנה חמורה למונארכיה בעת צרה . היא עשתה T אחת עם המעמד הבינוני נגד המלכות , אף כי היחסים הטובים בין שני המעמדות נפגעו קשה מאז ראשית הצנטראליזאציה . לפני כן , לא זו בלבד שחשו תכופות כי אותה סכנה מאיימת עליהם , אלא אף עמדו לעתים קרובות לפני בעיות מינהליות משותפות , והדבר קירבם זה לזה . אולם היחסים נשתבשו , כשהכירה האצולה לדעת כי המעמד הבינוני הוא המסוכן שביריביה . למן אותו זמן נאלץ המלך שוב ושוב להתערב ולפייס את האצולה המקנאת : כי אף על פי שלכאורה הוא חלש על שני המעמדות , היה עליו לעשות ויתורים מתמידים ולנטות את חסדו פעם לזה ופעם לזה . 1 א ת למדיניות פיוס זו כלפי האצולה אפשר גם לראות , למשל , בעובדה שבימי לואי החמישה עשר כבר קשה היה לאיש שאינו מן האצולה להגיע לקצינות בצבא הרבה יותר מאשר בימי לואי הארבעה עשר . מאז "הצו של " 1781 הוצא המעמד הבינוני כליל מן הצבא . דומה היה המצב לגבי המשרות הכנסייתיות הרמות : במאה השבע עשרה עדיין היו כמה מראשי הכנסיה ממוצא פל 3 אי , כמו , למשל , בוסלה ופלשלה ; במאה השמונה עשרה כמעט לא נותרו עוד כאלה . ההתחרות בין האריסטוקראטיה והבורגנות נעשתה , מצד אחד , חמורה יותר ויותר , אולם , מצד שני , היא לבשה צורה מעודנת של מאבק אינטלקטואלי ויצרה רשת סבוכה של יחסים רוחניים , אשר משיכה , rrrVcn חיקוי ודחיה , הוקרה ותיעוב שימשו בהם בערבוביה . השוויון החמרי והעליונות המעשית של בני המעמד הבינוני עוררו את האצולה להבליט את הש 1 ני של ייחוסם ואת ההבדל במסורותיהם . אך עם גבור הדמיון בתנאים החיצוניים של שני המעמדות , נתעצמה גם איבתה של הבורגנות כלפי האצולה . כל עוד נמנע מהם הטיפוס בסולם החברתי , לא עלה כלל על דעתם להשוות עצמם עם בני המעמדות העליונים ; אך משעה שניתנה להם האפשרות לעלות , נתנו את דעתם על אי הצדק החברתי הקיים והחלו לראות בפריבילגיות של האצולה דבר שאין לסבל . 1 בקיצור , ככל שאיבדה האצולה את שלטונה הממשי , כן נעשתה אחיזתה בזכויות היתר שעדיין נהנתה מהן עקשנית יותר והבלטתן רברבנית יותר ; ומצד שני , ככל שרבו נכסיו החמריים של המעמד הבינוני , כן היתר . בעיניו האפליה החברתית שהופלה מבישה יותר וכן החריפה מלחמתו על שוויון פוליטי . כתוצאה מפשיטות הרגל הממלכתיות החמורות במאה השש עשרה , נתפזר לכל עבר עושרו של המעמד הבינוני מתקופת הריניסאנס ושוב לא יכול היה להתקבץ בימי תור הזהב של האבסולוטיזם והקרקאנטיליזם , כאשר המלכים והמדינות עצמם ניהלו את העסקים הגדולים . רק במאה השמונה עשרה , כאשר נזנחה מדיניות המרקאנטיליזם הבינלאומית והונהג , " 1 aissez faire" n שוב רכש לו המעמד הבינוני , עם עקרונותיו הכלכליים האינדי בידואליסטיים , עמדה , ואף כי הסוחרים והתעשיינים יכלו לקנות לעצמם יתרונות , בשל קעדר האריסטוקראטיה בעולם העסקים , לא קמו בעלי הון גדולים בקרב המעמד הבינוני אלא ב"תקופת העוצרות" ולאחריה . משטר זה היה למעשה "ערק 1 המעמד השלישי . " בימי לואי השישה עשר הגיעה הבורגנות של "המשטר הישן" לשיא התפתחותה האינטלקטואלית
|
|