|
|
עמוד:10
בקרב המעמד הבינוני , אולם אמנות חיה , המבטאת אידיאלים אריםטוקראטיים ומשמשת את מטרות החצר , אינה קיימת עוד . בכל תולדות האמנות והתרבות נדירים הם המקרים שבהם עברה המנהיגות ממעמד חברתי אחד למשנהו מתוך החלטיות גמורה כבמקרה זה , כשהמעמד הבינוני דוחק כליל את רגליה של האריסט 1 קראטיה , והשינוי בטעם , המעמיד את ההבעה במקום הקישוט , נראה בעליל . אכן , אין זו הפעם הראשונה שהמעמד הבינוני מופיע כנושא הטעם הטוב . כבר במאות החמש עשרה והשש עשרה תפסה מקום מרכזי באירופה כולה אמנות ששלט בה האופי של המעמד הבינוני . ורק בימי הריניסאנס המאוחר ובתקופת המאגריזם והבארוק כבשו את מקומה יצירות בסגנון החצרוני . אך במאה השמונה עשרה , כאשר שוב גבר כוחו הכלכלי , החברתי והפוליטי של המעמד הבינוני , שוב נתמוטטה האמנות הטכסית של הצרות המלכים , אשר בינתיים השיגה את כל הראוי לה , והיא נכנעה לפני עצמתו הבלתי מוגבלת של טעם המעמד הבינוני . רק בה 1 לאנד עמדה כבר במאה השבע עשרה אמנות המעמד הבינוני על רמה גבוהה , אמנות שאפיו של המעמד הבינוני היה טבוע בה באופן יסודי ועקיב יותר מאשר באמנות הריניסאנס , אשר היתה זרועה יסודות אביריים רומאנטיים ומיסטיים דתיים . אולם אמנות הולאנדית זו של המעמד הבינוני נשארה מבודדת לחלוטין באירופה של זמנה , וכאשר הביאה עמה המאה השמונה עשרה אמנות חדשה של המעמד הבינוני , לא היה לד . קשר ישיר עם קודמתה זו . אין כל מקום לדבר כאן על התפתחות רצופה , ולו רק משום שהאמנות ההולאנדית עצמה איבדה הרבה מאופי המעמד הבינוני שלה במרוצת המאה השבע עשרה . הן בצרפת והן באנגליה היו שרשי אמנותו של המעמד הבינוני החדש נעוצים בתמורות החברתיות שנתחוללו בהן ; אלה נעשו בהכרח הבסיס לירידת התפיסה החצרונית של האמנות , ומובן שהדחיפה שנבעה מהתנועות הפילוסופיות והספרותיות של הזמן , היתה חזקה מאותה צורה אמנותית בארצות מרוחקות בזמן ובמקום . ההתפתחות שהגיעה לשיאה הפוליטי במהפכה הצרפתית ולמטרתה האמנותית — ברומאנטיית , החלה ב"תקופת העוצרות , " בקעקוע מעמדו של המלך כסמכות עליונה ומוחלטת , בשלילת מקומה של החצר כמרכז האמבות והתרבות ובתמוטת הקלאסיות הבארוקית כסגנון האמנותי , שבו מצאו להם ביטוי ישיר מאמצי השלטון ותודעת השלטון של האבסולוטיזם . הקרקע לתהליך זה כבר הוכשרה בימי שלטונו של לואי הארבעה עשר . מלחמות ללא סוף גורמות לאנדרלמוסיה במצבה הכספי של המדינה ן האוצר מתרוקן והאוכלוםיה מתרוששת , כי במלקות ובמאסרים אי אפשר ליצור משלמי מיסים , ומלחמות וכיבושים אינם מביאים לעליונות כלכלית . עוד בימי חייו של "מלך השמש" נשמעים דברי ביקורת על תוצאות האוטיקראטיה . כבר פנלזץ הוא גלוי לב בהחלט מבחינה זו , אולם ביל , מאלבראנש ופונטנל הרחיקו לכת עד כדי כך , שצדקו האומרים כי "המשבר ברוח האירופית , " שתולדותיו ממלאות את המאה השמונה עשרה , כבר היה במלוא תנופתו משנת 1680 ואילך . בעת ובעונה אחת עם מגמה זו מתקדמת גם הביקורת על הקלאסיות ומפלסת דרך לתמוטת האמנות החצרונית . בשנת , 1685 בערך , באה לקיצה תקופת היצירה של הקלאסיות הבארוקית : לה ברין מאבד את השפעתו , וסופריה הגדולים של התקופה : ראסין , מוליר , בואלו ובו סיה כבר אמרו את דברם האחרון , — או על כל פנים את דברם המכריע . "הריב בין הדוגלים בישן לדוגלים בחדש" מציין את ראשיתו של הקונפליקט בין מסורת לקידמה , בין קלאסיות למודרניות , בין ראציונאליזם לאמ 1 ציונאליזם , אשר עתיד היה להתיישב בקדם רומאנטיות של דידרו ורוסו .
|
|