|
|
עמוד:12
כדיכאון ואובדנות . הסיבות שיוחסו להופעת ההפרעה היו תורשה או חבלות טרוםלידתיות או סביב-לידתיות . גם את ההפרעה בשיפוט הערכי והמוסרי סטיל ייחס להפרעה מוחית , מתוך מחשבה שמדובר בירידה בסף הגירוי לתגובה לגירויים או בהפרעה קורטיקלית אחרת שהיא תוצאה של ליקוי עצבי . במקרים אלו , לדבריו , הידע מתנתק מהרצייה או מהשיפוט החברתי . כדי להתמודד עם ההפרעה הומלץ על בניית מסגרות טיפול פסיכו-חינוכיות . בשנים , 1918-1917 עוררה ההפרעה עניין רב בצפון אמריקה , אחרי שנצפו תוצאות המגיפה של השפעת הספרדית , ובעקבותיה דלקת קרום המוח שפשתה באותה תקופה . פרסומים רבים מתקופה זו , של אבו , ( Ebaugh , 1923 ) הוכמן ( Hohhman , 1922 ) ואחרים , תיארו תסמינים רבים שאכן הם כיום חלק מן ההפרעה . הם ציינו הפרעה בקשב , בוויסות הפעילות ובשליטה על דחפים ( בדומה לתפיסה כיום , ( וכן הפרעות בהתנהגות מסוג מרדנות ועבריינות . כמו כן , תוארו הפרעות בקוגניציה . ההפרעה כונתה "הפרעת התנהגות פוסט-אנצפליטית . ” עצם השילוב בין הפרעה מוחית והפרעת התנהגות הביא חוקרים רבים בשנות השלושים של המאה העשרים לחפש סיבות נוספות להופעת ההפרעה . בין גורמיה נדונו טראומות במהלך הלידה , דלקות , הרעלות , אפילפסיה וחבלות ראש . כמו כן , תואר הדמיון בין התסמינים של ילדים היפראקטיביים לבין תוצאות השינויים המחקריים שנצפו אצל ילדים לאחר חבלה באונה המצחית . ממצאים אלה הביאו את לוין לקבוע שאי-שקט קיצוני אצל ילדים נובע מנזקים במבנה של האונה המצחית , ואי-שקט קל הוא פרי הפרעה התפתחותית סביבתית . ( Levin , 1938 ) זהו מקור התפיסה , ששלטה בשנות השישים של המאה הקודמת , שתסמינים של אי-שקט , היפראקטיביות וחוסר ריכוז מעידים על נזק מוחי - גם אם הוא לא נצפה . כאן גם מקור המונח " נזק מוחי מזערי” ( Minimal Brain Damage ) ולחלופין , " הפרעה תפקודית מוחית מזערית . ” חשוב לציין , שבעקבות תפיסה זו הוחלט שהדרך הנאותה לטפל בילדים אלה היא למקם אותם בכיתות קטנות , שמידת הגירויים בהן צומצמה עד כדי הקפדה על לבוש " אפור” של המורים והיעדר תמונות על הקיר . ( Strauss & Lehtinen 1947 ) באותה תקופה גם התחיל הטיפול התרופתי בהפרעה . ברדלי דיווח על טיפול מוצלח בילדים אלה באמצעות אמפטמינים , וכבר אז תוארו תרופות אלו כעוזרות לשיפור ההתנהגות וההישגים הלימודיים , ( Bradley , 1937 ) אך עברו עוד 30-כ שנה עד שהומלץ רשמית על הטיפול בממריצים כטיפול המומלץ בהפרעת קשב . בשנות החמישים עברה ההתמקדות לחלק ההיפרקינטי של ההפרעה . לאופר מסביר את ההפרעה כסוג של דחף לתנועתיות-יתר , ומייחס אותה לנזק בתלמוס , ( Thalamus ) שמתבטא בירידה בסף הגירוי באזור התלמי . ( Laufer , 1957 ) בשנותהשישיםהתחילולהופיעהשגותעלקישורהפרעתהקשבלנזקמוחי . חוקרים שאלו על ההיגיון במתן שם כה החלטי כ”נזק מוחי” לילדים שלא הוכח כלל שיש נזק במוחם . ( Birch , 1964 ; Herbert , 1964 ; Rapin , 1964 ) בהדרגה הלך ונעלם מונח זה
|
|