|
|
עמוד:11
אחיו הנידחים . יש בימשא בערבי פיסקאות , שנכתבו ברוח טובה או בבדיחות דעת , ועל ידן אחרות המשקפות את התרגשותו ואת זעמו של המחבר נוכח העוול שנעשה ליהודי הארץ . סגנונו משתנה בן רגע , להטו הפנימי תובע את פורקנו , בייחוד כשהמדובר הוא בהתעללות המוסלמים ביהודים בשנה האחרונה לשהותו במארוקו . מסיבות חייו גרמו לכך , שהוא הפך במידה מובהקת לסופר ' לעת מצוא / היינו שבםומכו על יכולתו הרבה ועל בקיאותו בלשון ניסח את דבריו במהירות ולא תמיד שיפרם וליטשם כראוי . הוא היה בוודאי בעל סגנון עשיר , ואם כי שאב את אוצר מליו בעיקר מן המקורות המקראיים , ידע לתת תיאורים נאמנים ומדוי קים של חיי ההווה , ולפי הצורך אף להמציא תרגומים עבריים למונחים שחסרו בספרותנו . אולם סגנונו אינו שווה בכל מקום , ואפילו בימשא בערבי , המצטיין מבחינה לשונית , אפשר למצוא דוגמאות של עבודה מרושלת , של צירופי מלים מסורבלים או מפולפלים , של השפעות לועזיות בולטות . אין זה מקרה , כי שירת הקודש תופסת מקום נכבד בכלל יצירתו : אליה שייכות שתי הפואימות 'רוח נכון' 'ו ( 1792 ) מעשה שדיי ( 1808 ) ושורה של קטעי הגות וליריקה , הערוכים ברובם בצורת סוניטים . רומאנילי העריץ אמנם את דבריהם של המאמינים הראציונאליסטים מסוגו של א . פופ , אך הוא עצמו נמשך גם אחרי היסודות המסתוריים באמונה , אחרי גילוייו של הכוח האלוהי שמעבר לטבע . בכך המשיך במסורת של אבות אבותיו מתקופת ימי הביניים . הוא התעניין מאוד בתחום הדראמה , אך אין לומר שהתווה בו דרכים חדשות לבאים אחריו . בין שהועיד את שני מחזותיו המקוריים ' ) הקולות יחדלוך ויעלות המנחה ( ' להצגה פומבית , בין שרצה רק לשעשע בהם את הקוראים בלבד , הרי מבחינת המבנה והצורה דומים הם לטכסטים של האופירות והאוראטוריות האיטלקיות מן המאות הי"ז והי"ח . המחבר לא שאף כלל להפוך את הדמויות האליגוריות שהתהלכו על הבמה ליצורים חיים , לא התכוון לרתק את הצופים ( או את הקוראים ) לעלילה עשירת סיבוכים והפתעות . תוכנם של מחזותיו דל ביותר ומותאם לחלוטין לצורכי היצירה המוסיקאלית . כל מערכה מכילה שורה של שיחי
|
|