|
|
עמוד:11
לדבר על חינוך טוב במאה 21-ה ללא מתן משקל ניכר לחשיבה הספקנית , האוטונומית והביקורתית . לחובתנו נזקפת היסטוריה ארוכת ימים של משטרים שפעלו בשיטתיות - באמצעות מערכות החינוך , בין השאר - כדי לעוור את עיני הציבור כלפי עוולות המציאות ולשמור אותו בור ונחשל ; לתכסס את תודעת הציבור , לשבש ולעקם אותה עד כדי השלמה עם אבסורדים מוחלטים , כגון - בלשונו של אורוול - "בערות היא כוח , חירות היא עבדות , מלחמה היא שלום . " במאה 20-ה היה לעיוורון הזה , מימין ומשמאל , בקרב דתיים ובקרב חילוניים , מחיר קטסטרופלי : למעלה ממאה מיליון קורבנות ועוד מיליונים רבים שנדונו להגליה , לנכות , לדיכוי , לשעבוד , להשפלה ולאפליה . על החינוך , כדברי צבי לם בספרו מלחמה וחינוך , לא רק להימנע מלחבור להתלהמות החברה ולשלהוב ההמונים , ולא רק להסתפק בחבישת פצעי המלחמה שהייתה , אלא - בראש ובראשונה - להכשיר את הצעירים לבגרות אינטלקטואלית , מוסרית ופוליטית , שמכוחה יימנעו המלחמות הבאות וייחסכו מן הדורות הבאים פגעי ההרס , האומללות והשכול ; אלה הרעות , שאנו , בבורות גדולה , בהיסח הדעת , בהונאה עצמית , בעדריות מקורנפת , ולעתים אף בכוונות רעות ממש , נוטים להביא על עצמנו . הפרספקטיבה הביקורתית נחוצה לנו לא רק כחיסון נגד הקטסטרופות הגדולות והזוועות הנוראות . רבים הם מבקרי מערכת החינוך הטוענים נגדה , שהעשייה המתקיימת במסגרתה היא הרבה דברים חרץ מחינוך . היא משרתת את האידאולוגיה הפוליטית , את הדת הדומיננטית , את הקונפורמיות החברתית , את הלגיטימציה למלחמה ואת שימון חרושת הכלכלה : הכול מלבד ההתפתחות המלאה של הצעירים וקידום האנושות אל תרבות איכותית וראויה , המקיימת והמטפחת שלום , רווחה , השכלה , צדק חברתי ושפעת יצירה . מאז הביקורות הנוקבות של מונטיין , של רוסו ושל קאנט בראשית העת החדשה , דרך אלה של טאגור , ניטשה , ראסל , ניל , קרישנהמורטי , דיואי , קורצ'אק , בובר , פריירה , סמילנסקי ואחרים במאות 19-ה וה , 20- עד להוגי חינוך בולטים בני זמננו , כגון קוזול , גרין , נודינגס , בלייק , בריגהאוס , הנסן ונוסבאום - חוזרת ועולה הביקורת , שבתי הספר נעשו משרתיהם של המון אדונים : כולם בעלי אינטרסים חיצוניים לחינוך . למענם ממסדים בבתי הספר את מתכונות הסטנדרטיזציה התפוקתית של הציונים , את מנגנוני המשמוע והנרמול של הצעירים , ואת הכיווץ הטכנוקרטי של המורים . ועל אינטרסים חיצוניים אלה , במזבחות משוכללים להמונים , מקריבים את חדוות הילדות ואת הסקרנות הטבעית , את הלמידה המשמעותית ואת האותנטיות האישית , את ההשכלה הרחבה ואת האוטונומיה הביקורתית , את האמון בזולת ואת הסולידריות האנושית , את הדמיון היוצר ואת אנינות
|
|